בימים האחרונים מושמעות טענות, אשר נראה שמשקפות אמונות נפוצות בציבור, כי לו השמאל היו מכירים את פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת בית אל ואת דבריו של ראש הממשלה מנחם בגין בעקבות פסק דין זה לא היו מצטטים את דבריו של מר בגין. כך, למשל, טען ראש מועצת אפרת, עודד רביבי כי בפסק דין בית אל, בית המשפט אישר את חוקיות הקמת התנחלויות בשטחים. הוא מוסיף וטוען שמאז מתן אותו פסק דין בית המשפט סטה מן ההלכה שנקבעה בו. האמת היא שאם הטוענים היו מכירים את פסיקתו רבת השנים של בית המשפט, היו מגיעים למסקנות אחרות לחלוטין, ועודד רביבי לא היה כותב את אשר כתב. הנה העובדות.
כששה חדשים אחרי מתן פסק הדין בעניין בית אל ניתן פסק הדין בעניין אלון מורה. הרכב השופטים שנתן את פסק הדין היה זהה להרכב המורחב בן חמשת השופטים שנתן את פסק הדין בפרשת בית אל, כאשר בראשו עמד מ״מ נשיא בית המשפט, השופט משה לנדוי. בפסק הדין בעניין אלון מורה, בית המשפט הבהיר שתי נקודות:
ראשית, כפי שנקבע בפרשת בית-אל, בית המשפט חוזר וקובע שלא ינקוט עמדה בשאלה אם ההתנחלויות הן מעצם טבען בלתי חוקיות לפי המשפט בין לאומי, אבל שהימנעות זו לא תמנע מבית המשפט לדון בטענה של אדם פרטי כי הקרקע לבניית התנחלות נלקחה ממנו שלא כדין, בדיוק כפי שגם עשה בעניין בית אל.
שנית, פסיקתו של בית המשפט בעניין בית אל נשענה על ההוכחות שהובאו לפני בית המשפט על-ידי פרקליטות המדינה, כי היישובים שנדונו באותו מקרה הוקמו לצרכי ביטחון. במקרה אלון מורה לעומת זאת, התשתית העובדתית שהובאה בפני בית המשפט הייתה שונה. בהעדר הוכחות שתפיסת הקרקע הפרטית לצורך הקמת ההתנחלות אלון מורה נעשתה לצרכי ביטחון, ובמיוחד לנוכח זאת שהיוזמה להקמת היישוב יצאה מן הדרג הפוליטי ולא הצבאי. בית המשפט קבע כי לא הוכח ששיקולי הביטחון הם שעמדו ביסוד ההחלטה לתפוס את הקרקע הפרטית, וכי לכן אין למפקד הצבאי סמכות לתפוס קרקע של אדם פרטי כדי להקים יישוב ישראלי עליה.
לאור שתי קביעות אלה בית המשפט התערב בהחלטה לתפיסת הקרקע הפרטית לצורך הקמת התנחלות עליה, וחייב את הממשלה להחזיר את הקרקע לבעליה הפלסטינים.
בניגוד לטענותיו של רביבי לפיהן ״מאז אותה פסיקה התהפך הגלגל ..״ וכי ״אלה שיושבים בו ב־30 השנה האחרונות מתעלמים מקביעתו של לנדוי…״, הרי שמאז פסיקתן, ההלכות בפרשות בית-אל ואלון מורה ממשיכות להיות ההלכות על פיהן פוסק בית המשפט עת דן הוא בסוגיות דומות: הימנעות מפסיקה בעניין חוקיותן של התנחלויות לפי המשפט הבין לאומי, תוך נכונות לברר טענה של בעל קרקע פרטית כי הקרקע שלו נלקחה ממנו שלא כדין. בכל עשרות השנים מאז נפסקו הלכות אלו, איננו מכירים אפילו פסק דין אחד שבו בית המשפט סטה מקו זה. בכל המקרים שבהם בית המשפט חייב פינוי מאחז היה מדובר במאחז שנבנה על קרקע פרטית שנלקחה שלא כדין, דהיינו, שלא לצרכי ביטחון, כאשר המפקד הצבאי מודה כי עליו לפנות את המאחז ולהחזיר את הקרקע לבעליה. גם פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין חוק ההסדרה נשען על אותו קו של הבחנה בין חוקיות התנחלויות לבין חוקיות הפקעת קרקע להקמתן.
ואשר למר בגין: הדברים שמצטט מר רביבי נאמרו אמנם אחרי פסק הדין בעניין בית אל, עת בית המשפט קיבל ואישר את עמדת הממשלה, אבל מר בגין היה אדם שפעל על פי עקרונות והוא נשאר נאמן לדבריו גם כאשר בית המשפט פסק נגדו, כפי שאכן קרה בבג״צ אלון מורה. את ישיבת הממשלה שנערכה בעקבות פסק הדין בעניין אלון מורה פתח ראש הממשלה בדברים אלו: ״אנו כמובן, לא נמסור הודעות, שהן מיותרות לחלוטין, לאמור שיש לכבד את פסק הדין של בית המשפט העליון. הודעות אלו הן מיותרות, כי הדבר מובן מאליו." ולא רק דיבר אלא גם עשה. הממשלה קיימה את פסק-הדין והנקודה שבה הוקם היישוב בראשונה פונתה, ותושביה הועברו למקום אחר. הנה כי כן, יש מקום להפנות למשנתו ולמורשתו של מר בגין כמי שהכיר בחשיבותו של שלטון החוק גם כשזה נוגע להחלטות הממשלה ונבחרי ציבור. כפי שאמר במקרה אחר בו התעוררה סערה ציבורית ביחס להליך משפטי רגיש: ״הממשלה דוגלת בעקרון עליונות המשפט על כל רשות מרשויותיה המבצעות של המדינה, לרבות הממשלה עצמה. אני מבקש את השרים להקפיד על כך, כי הרשויות ימלאו ללא סייג אחר צווי בית משפט ויבצעו אותם בנאמנות״.
טוב תעשה הממשלה הנוכחית אם תיזכר במושכלות יסוד אלה, ותחזור ותאמץ יחס של כבוד בין הרשות המבצעת והרשות השופטת שהוא אבן יסוד במשטר דמוקרטי.
