האשליה פגה אחרי שבועיים. בימיה הראשונים של הממשלה היה אריה דרעי חזק מאי־פעם. את הדרך בחזרה מההרשעה, מההדחה, מהכלא ומהגלות הפוליטית הוא סלל בשלבים: קודם חזר לש"ס להנהגה משותפת עם אלי ישי, אחר כך התמודד עם פטירת הרב עובדיה ועם הצניחה בכוחה של המפלגה, ואז חזר למשרד הכלכלה ובהמשך למשרד הפנים, ולאט לאט גם המנדטים חזרו. והנה בבחירות האלה זה סוף־סוף קרה: ש"ס, מאוחדת שנית בהנהגתו הבלעדית, שבה ל־11 מנדטים, כמו בימי הרב עובדיה הגדולים, עם מספר שיא של כ־400 אלף מצביעים. לראשונה גם כל הרבנים, מקצה לקצה, התאחדו מאחוריו ללא כיסי התנגדות. עם השיבה אל השלטון הוא רשם גם שיא מיניסטריאלי אישי: שר בשני משרדי ענק וממלא מקום ראש הממשלה. האיש הכי קרוב והכי חזק לימינו של נתניהו. וכמו ב־1999, בשיא כוחו הוא גם בשיא חולשתו. יש לו הכול ואין לו כלום.
את המציאות המורכבת הפנים דרעי מיד. כבר בתחילת השבוע זרם אליו "מידע מודיעיני" על החלטת העליון הצפויה, שתקבע כי מינויו לשר לוקה באי סבירות קיצונית. דרעי ידע גם את חלוקת ההצבעה הפנימית בהרכב השופטים, ולכן שלח את חברי הכנסת של ש"ס לעלות להתקפה, בניגוד לאסטרטגיה הזהירה שהקפיד עליה לכל אורך ניהול התיק. הנימוקים הם שהצליחו להפתיע אותו: דרעי נערך לפסילה בשל עילת הסבירות, שהוא תכנן להתגבר עליה במהירות. רפרוף מהיר בהחלטה לימד שזה יהיה מורכב הרבה יותר, עד בלתי אפשרי.
ראשי הקואליציה הבטיחו פתרון משפטי מיידי שיאפשר לו להתמנות לשר, אבל נחיל המנחמים שזרם לביתו השבוע העיד על מצבו האמיתי. נתניהו היה הראשון להתייצב. הגעתו הבהולה של ראש הממשלה הייתה מחווה יפה ומפתיעה של חיבוק וחיזוק, אבל המסר שקופל בתוכה היה ברור: נתניהו מתכוון לציית להוראת בית המשפט ולפטר את דרעי. הוא הגיע כדי לרכך את עוצמת המכה, ולוודא שדרעי לא יהרהר בזעזוע קואליציוני בשעת צערו, כפי שאיימו כמה מחברי מפלגתו לפני פרסום ההחלטה.
נתניהו דאג לשווא. איום הסרק "אם דרעי לא שר – אין ממשלה" נועד להרתיע את השופטים מסבב בחירות שישי, אבל לציבור דרעי לא יוכל לומר: אם אני לא שר אף אחד לא שר, ונתניהו לא ראש ממשלה. גם בחירות לא ישנו את רוע הגזירה.
כשעזב ראש הממשלה, הגיעו הרבנים – חברי מועצת חכמי התורה בהווה ובעתיד. מועמדים מטעם דרעי לכהונה ב"מועצת" ומועמדים מטעם עצמם הצטופפו בסלון ביתו לנאומי חיזוק. דרעי התנדנד והאזין לדברים, אבל זה לא דומה לימים שבהם ישב לצד הרב עובדיה. עכשיו הוא המרן של עצמו.
מבחינות מסוימות הוא רואה בעצמו שווה מעמד לאותם רבנים, ודאי מנוסה מהם. בעבר, בעיקר בימי החקירה השנייה נגדו, כששקע בלימודי מסכתות וסגולות, הוא השתעשע באפשרות שיעזוב את הכנסת וינהיג את ש"ס מבחוץ. ההחלטה שקיבל בסוף הייתה הפוכה, אבל אולי כעת, אחרי השלמת חילופי דור המייסדים עם פטירת הרב בעדני בשבוע שעבר, הדילמה תונח לפתחו שוב מחוסר ברירה.
חברי הכנסת התייצבו גם הם בהרכב מלא, ואיתם גם שאלת מינוי השרים המחליפים, שבוערת הרבה יותר. טראומת אלי ישי צרובה עמוק. דרעי זוכר היטב כיצד דווקא אחרי ההישג הגדול של 17 המנדטים בקמפיין "הוא זכאי", עוזרו מונה תחתיו בשל הצורך הפוליטי של התנועה. למרות הקושי המשפטי, בש"ס עדיין מנסים לבדוק את הסיכויים למנות את דרעי לראש ממשלה חלופי. נתניהו מסתייג מאוד ממהלך כזה, שדורש חקיקה מסובכת ועלול להיתקל בקשיים רבים, ואולי גם להיפסל. גם מבחינת דרעי לא בטוח שהמאמץ כדאי: מינוי כזה ידרוש הכרעה בשאלת הקלון שטרם נדונה. אם ייקבע שיש קלון, גם כהונתו בכנסת תופסק.
אבל דרעי מעדיף את המסלול הזה על פני מינוי ליו"ר הכנסת או יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שנידונו גם הם. כראש ממשלה חלופי הוא יישאר בחזית – בישיבות הממשלה, בדיוני הקבינט. הוא ימנה והוא יפטר את שריו, וכך גם יוכל לפקח עליהם מקרוב ולוודא שהשררה לא תעלה לראשו של איש מהשרים שיחליפו אותו. שאיש מהם לא יהיה עצמאי מדי או מצליח מדי, חשש תמידי שמלווה אותו בארבעים השנים מאז קמה התנועה. לא לחינם שלח שני ח"כים ממשרדו להצטופף במשרד הרווחה, והתרווח בעצמו בשני משרדי ענק.
היחיד שדרעי מעריך – אבל גם יכול לאיים עליו – הוא אריאל אטיאס, שקיבל ממנו בעבר כמה הצעות לכהן כשר. אטיאס כיהן כיו"ר משותף של המפלגה לצד דרעי וישי בימי השלישייה, והיה הקרוב מכולם לרב עובדיה באותה תקופה. היום הוא השליח למשימות מיוחדות. הוא מנהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה ואת המגעים בנושא חוק הגיוס – משימה שקיבל ישירות ממרן. מינוי אפשרי נוסף הוא משה בר סימן־טוב, מנכ"ל משרד הבריאות שמינה דרעי, שהגיע גם הוא חבוש כיפה שחורה בשורת המנחמים. מינוי כזה יבטיח לדרעי שר נטול שאיפות פוליטיות, אבל יתקבל בכעס גדול בשטח של ש"ס, שיתקשה לראות מינוי מקצועי של חילוני על חשבון מכסת השרים של המפלגה.
את המכה המכאיבה במיוחד חטף דרעי דווקא מהכנף השמרנית בהרכב השופטים. על עילת הסבירות הוא ידע כיצד להתגבר, אבל "ההשתק השיפוטי" נראה כמשוכה שאין פעלול משפטי שיפתור אותה. חמישה שופטים לפחות קבעו שברגע שדרעי אישר את הסדר הטיעון והבהיר שבכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים, הוא לא יכול לטעון כעת את ההפך. אלא שהש"סניקים צודקים כאן: דרעי לא אמר שיפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות. זו דרישה שלא יכולה לעלות בהסדר הטיעון. התפטרותו נועדה רק כדי לדלג על הכרעת בית המשפט בשאלת הקלון. אבל נשיא בית משפט השלום שמואל הרבסט הבין כך, אולי על בסיס משפט מעורפל של דרעי על כך שהוא "רוצה להקדיש את הזמן שנותר לי לצורכי ציבור בלי לערב את המלחמות", ואיש לא טרח לתקן אותו.
בהחלטה כתב השופט ש"הנאשם, איש ציבור מזה שנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצורכי הציבור" והוסיף הרגעה: "כל החושש מן הנאשם ומפגיעתו בקופה הציבורית ויטען כי קיימת בו מסוכנות… יוכל למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע עוד בצורכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי". דרעי שתק. כבר אז תכנן לשוב למערכת בהקדם, אבל לא העמיד את השופט על טעותו.
השתיקה ההיא עמדה לו לרועץ. השופטים השמרנים בהרכב, שכתבו נגד השימוש בעילת הסבירות, ראו בכך עילת פסילה מרכזית. בלעדיה שטיין, מינץ ואולי גם ברק־ארז היו מכריעים אחרת. גם השופטים שפסלו את המינוי בטענה של חוסר סבירות קיצונית הזכירו את אותה "אי הבנה מצערת", כפי שהגדיר זאת בדיעבד עורך דינו, כחלק מהבסיס לאי הסבירות. כלומר, אם דרעי היה טורח לתקן את השופט, הסדר הטיעון כנראה היה מאושר בכל זאת, אבל אי הסבירות שבמינויו הייתה פחותה.
גם הבחירה לחוקק את חוק דרעי – שוב כדי לעקוף את ההכרעה בסוגיית הקלון, הפעם בידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית – התגלתה כשגיאה קשה. ייתכן שהשופט (עמית או סולברג) היה קובע שיש קלון, אבל דווקא בהליך ההוא היה סיכוי לשכנע שאלו עבירות קלות. שופט יחיד היה נזהר יותר בטרם יפסול לבדו את בחירתם של 400 אלף מצביעים. את מסלול החקיקה העוקף היה אפשר להפעיל רק אם היה מתגלה שיש צורך. דרעי הבטיח לח״כים של ש״ס ש״אם יסגרו את החלון נפרוץ את התקרה״, אבל לפעמים לפני שפורצים מהחלון עדיף פשוט לנסות לפתוח את הדלת. בש"ס טוענים שסופו מעיד על תחילתו, שלדרעי לא היה סיכוי ממילא; אבל גם הם מודים שבהתנהלות משפטית אחרת התוצאה הייתה עשויה להיות צמודה הרבה יותר. דווקא בריחתו של דרעי מהקלון היא זו שרדפה אחריו.
