מול בית החולים לניאדו ניגש אליי אדם חרדי, לחץ את ידי, מלמל "קידוש השם, קידוש השם" והמשיך בדרכו. לקח לי כמה שניות לקלוט מה לי ולקידוש השם: אני נמצא בקריית צאנז, בבית החולים שהקים האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, דמות המופת שעמדה במוקד הסרט התיעודי "אסתיר פניי", שביימתי לפני ארבע שנים עבור כאן 11.
תיקון אחר שנעלם מהדיון על עתיד התאגיד הוא פתיחת שעריו למאות דתיים ודתיות, חרדים וחרדיות, שלא מצאו את מקומם בעולם הטלוויזיה, הרדיו והדיגיטל של טרום כאן 11, ולא רצו להיות צלמים, תחקירנים ובמאים בטלוויזיה מסחרית שמתמחה בעיקר בריאליטי ובשעשועונים. רובם המוחלט מתנגדים נחרצות לסגירת התאגיד. לאחרונה אף התאגדנו יחד בקבוצה כדי להילחם בסגירה.
לצערי, לתכנים מהסוג של כאן 11 אין מקום בחזון של שר התקשורת שלמה קרעי. מישהו מהקוראים תמים דיו לחשוב שערוצי הטלוויזיה המסחריים, שלפי התוכנית של השר אמורים לקבל בקרוב מאות מיליוני שקלים על חשבון התאגיד, ישבצו בלוח השידורים שלהם תכנים מהסוג שכאן 11 הפיק במקצועיות ובהיקפים אדירים? במקום מה? "הישרדות" או "ארץ נהדרת"? האם אנחנו רוצים להניח את כל המפעל היצירתי הזה בידם של גופים בעלי אינטרס כלכלי בלבד?
כיום מחויבים גופי השידור המסחריים בהשקעה ב"סוגה עילית", אולם כשרואים מה הם הגדירו בתור "סוגה עילית" קשה שלא לגחך; "מהפכה במטבח", "סופר נני" ו"אמא מחליפה" הן חלק מהדוגמאות. התכנים של כאן 11 אינם בדי־אן־איי של הערוצים המסחריים, ומכאן נובעת חשיבותו של שידור ציבורי בישראל.
למרבה הצער, הדיון הזה מסתיר בחישה של גורמים עסקיים ציניים, שמזהים בסגירת התאגיד הזדמנות לרווחים. למושכים בחוטים צריך להגיד ללא פחד: עד כאן.
השידור הציבורי בישראל קריטי לא רק ליצירה המקומית אלא גם לאינספור ישראלים שמעוניינים בתכנים שנותנים ביטוי לתרבות יהודית, בהפקה מקצועית. השוק החופשי טוב אולי לכלכלה, אבל לא לתכנים שאנו וילדינו צופים בהם. בכל האנשים הללו אני מפציר: אל תתנו לתאגיד השידור הציבורי למות. מדובר בקידוש השם, לא פחות.
אייל דץ הוא במאי ויוצר קולנוע תיעודי
