את חוק היועמ"שים החדש ניסח הצוות של ח"כ שמחה רוטמן. לדעתי יש בו מרכיבים טובים, לצד חלק מוצלח פחות. את “בלעדיות הייצוג“ אכן חובה לבטל. לא הגיוני ש“המשיבה“ בעתירות הרבות לבג"ץ, הכנסת או הממשלה, לא תקבל ייצוג מקצועי שישקף את עמדתה בצורה הטובה ביותר. גם את זכות הווטו בייעוץ לחקיקה חובה לבטל. לא הגיוני שהיועמ"ש יוכל להטיל וטו על הליכי חקיקה, כי זהו ליבה הדמוקרטי של סמכות הכנסת.
מנגד, למינוי פוליטי של יועמ"שים למשרדי הממשלה, תוך ביטול סמכות היועמ"ש המקצועי כפרשן של החוק עבור הממשלה, עלול להיות מחיר לא זול. לא משום שעורך דין פרטי לא יעשה עבודה טובה בשיקוף החוק. אלא כי השרים מתחלפים כל שנה־שנתיים, ופעילויות המשרדים הגדולים הן כה ענפות ומורכבות, שקשה לנהל אותן ביעילות בלי עומק מקצועי שנרכש בשנים של ניסיון במשרד הספציפי. חוות דעתם של יועמ"שים "מטעם" תקבל פחות משקל, פרויקטים ייתקעו, והשחיתות עלולה לחגוג. שוחחתי עם כמה וכמה עובדים במחלקות משפטיות במשרדי הממשלה. עוד לא מצאתי בעל מקצוע אחד מהעולמות הללו, ימני ככל שיהיה, שחושב אחרת.
אפשר למצוא דרכים לאזן את כוחו של היועמ"ש המקצועי של המשרד. למשל, סמכותו חייבת להיות מותנית בעמידה קפדנית במודל ה"רמזור" שהגה אביחי מנדלבליט: יועמ"ש מרים כרטיס אדום רק כאשר יש מניעה משפטית ברורה ולא כאשר יש קושי משפטי; רק כאשר חוסר החוקיות ברורה וחד־משמעית, ולא כאשר ההחלטה לא נראית לו “סבירה“. אם היא רק “לא סבירה“, שירים כרטיס צהוב וההחלטה תהיה של הממשלה. בנוסף, צריכה להיות יכולת ערעור על דגל אדום של היועמ"ש, וגם אפשרות לשר לפטר אותו במקרים קיצוניים ולחייב את היועמ"ש למנות יועץ משפטי חדש למשרד.
ההצעה של רוטמן היא תנועת מטוטלת חריפה ל"הלכת אמיתי" של ברק. הטקטיקה הפוליטית מחייבת לפעמים להניח הצעות חוק מרחיקות לכת, כדי שיהיה על מה לוותר בשלבי המו“מ ועדיין להישאר עם תוצאה טובה. גיל לימון וגלי בהרב־מיארה צריכים להבין שאם הם ימשיכו להטיח האשמות בממשלה החדשה, תוך עיוורון לאחריותה של מערכת המשפט למציאות המעוותת שנוצרה, תנועת המטוטלת לא תקבל איזונים ובלמים ולא תסתיים בחוק מאוזן. אם הם רוצים להשפיע על הרפורמות, שיכבדו את הימין, יקשיבו לו, ירדו לפרטים ויציעו הצעות אינטליגנטיות ומאוזנות.
