לאחר שהותקף על רקע נסיעתו לפריז בשעת הכרזת התוכנית לתיקון מערכת המשפט, הגיב ראש האופוזיציה יאיר לפיד בפוסט ארוך בפייסבוק. על משפט אחד מתוכו כדאי להתעכב: "כל החיים שלי מוקדשים למאבק על הדמוקרטיה הישראלית", הוא כתב. "אין שום דבר שחשוב לי יותר. הפסדתי מיליוני שקלים והוספתי אלפי שערות לבנות, אבל אני לא מתחרט לרגע".
אחרי העלאת שכר בכירי שירות המדינה בכ־5 אחוזים, כפי שהוחלט השבוע, שכרו החודשי של לפיד מהמדינה יעמוד על קצת יותר מ־53 אלף שקלים ברוטו. כראש הממשלה הוא הרוויח יותר מ־56 אלף שקלים, ובכל שנותיו בפוליטיקה הרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש. הסכומים הללו הם כמובן חלום בלתי ניתן להשגה לרוב הישראלים. השכר הממוצע במשק עומד כיום על כ־11.5 אלף שקל לחודש בלבד. האם לפיד מנותק עד כדי כך? התשובה היא לא. הפוסט הזה, ובעיקר המילים "הפסדתי מיליוני שקלים", לא נועדו לישראלי הממוצע אלא לבייס של לפיד, מצביעי השמאל־מרכז. רובם כן יכולים להתחבר לאמירה הזאת.
בשבוע שעבר טענתי בטור הזה שקו השבר האמיתי בישראליות אינו קשור לדעות על מערכת המשפט ושיטת הסניוריטי בעליון, אלא מבדיל בין אשכנזים למזרחים. השבוע אני רוצה להמשיך את התזה הזו ולהרחיב אותה לסיפור הכלכלי – כי הוא קשור, משיק וכמעט חופף לאותו העניין, בטח בכל הנוגע בדפוסי הצבעה פוליטיים.
כשבודקים את שיעור המצביעים לכל מפלגה בעשרת האשכולות החברתיים־כלכליים במדינה – אשכול 1 הוא העני ביותר ואשכול 10 הוא העשיר ביותר – מתגלה תמונה מדהימה: כל שש המפלגות שזוכות לתמיכה פוליטית גבוהה באשכולות המבוססים יותר אינן חברות בקואליציה הנוכחית. לעומת זאת, כל מפלגות הקואליציה נמצאות בקוטב השני: התמיכה הפוליטית בהן מגיעה מיישובים עניים. במרכז הטבלה, ממש המקף המחבר, נמצאת מפלגת הציונות הדתית: אוכלוסיית הכיפות הסרוגות, פנתר ורוד בשאלת הקשר בין פוליטיקה לכסף בישראל. ורגע לפני שאתם נותנים לי דוגמה של קבלן עשיר, ימני ומזרחי שגר בפריפריה: אנחנו עוסקים בחוק המספרים הגדולים, לא ביוצאי דופן.
אזרח נוסף ששייך בכל מובן שתרצו למחנה שלפיד מכוון אליו הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. בריאיון לעיתון משפחה בשבוע שעבר הוא נשאל למשכורתו כיום. ברק ענה: "אחרי ניכוי המס? אני 40 אלף, רעייתי 30 אלף". ואז, אחרי שהצהיר שברשותו דירה אחת, הוסיף את המשפט: "אם אהיה עשיר יותר אוכל פעמיים ארוחת צהריים?". זוג הפנסיונרים במשפחת ברק מרוויחים 70 אלף שקלים נטו בחודש. והוא באמת מחשיב את עצמו לאחד האדם, לאיש ממוצע, שמה כבר ישתנה בחייו אם יהיה עשיר יותר. האם יש ניתוק גדול מזה מהמציאות הישראלית?
כמו אצל לפיד, גם בנוגע לברק התשובה היא לא. זה לא ניתוק. המילייה שלו, קבוצת השווים שלו, כולל 80 אלף המפגינים בכיכר הבימה במוצאי שבת שעברה, באמת לא רואה במשכורת של 70 אלף שקל נטו ביג דיל.
אולי לכן קל יותר להבין מדוע ערביי ישראל נפקדו מהכיכר. מובן שיש מחלוקות פוליטיות במחנה השמאל, אבל הצצה לטבלת ההצבעה לפי אשכולות חברתיים־כלכליים תספק את ההסבר המלא: ערביי ישראל אינם חלק מהמשחק הכלכלי של השמאל־מרכז. הם לא על מגרש הפנסיות השמנמנות, לא ביציע עובדי ההייטק, אפילו לא ליד שערי האצטדיון. הם אולי מנקים את כביש הגישה אליו, והם עושים זאת יחד עם מרבית מצביעי הקואליציה, שמרוויחים כמותם, סכומים שלעולם לא יתקרבו לעשרות אלפי השקלים בחודש של ברק, או למיליונים שלפיד היה עשוי להרוויח לולא היה נכנס לפוליטיקה.
נכון, כסף הוא לא הכול בחיים. אצל לא מעט מחברי הקואליציה – למשל ביהדות התורה – העוני הוא במידה מסוימת מבחירה. אבל כשמדברים על שתי מדינות שצומחות פה – מדינת ישראל ומדינת יהודה, או מדינת תל־אביב ומדינת ירושלים – אי אפשר לדבר רק על דעות פוליטיות וגם לא רק על ארץ המוצא של הסבא והסבתא. יש כאן שני עמים. אחד מורכב ממצביעי הקואליציה ומערביי ישראל, שנאבקים על כל שקל, שהעתיד הכלכלי והנדל"ני של ילדיהם ונכדיהם רחוק מלהיות ברור, ושלא יגיעו לעולם למשכורת משפחתית של 70 אלף או אפילו 20 אלף שקל נטו בחודש – מה שכל הייטקיסט מתחיל יקבל מיד עם שחרורו מיחידה טכנולוגית כלשהי. ויש עם שני, שיעמוד בהפגנות מוצ"ש בתקופה הקרובה, ובו כלולים גם ראש האופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, שהעתיד הכלכלי של ילדיו ונכדיו מסודר. ושוב, בלי דוגמאות של אשכנזי שמאלני עני מחולון. אנחנו מדברים בראיית מאקרו, ודוגמאות ספציפיות רק יחזקו את הטענה הכוללת, בבחינת היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
חלוקת העושר במדינה דמוקרטית וקפיטליסטית היא מושג בעייתי שיתרסק לתהומות פופוליסטיים מהר מאוד. תמיד היו עשירים ועניים, ומי שניסה להפוך את כולם לבעלי הון שווה יצר את הקומוניזם הרצחני שקרס לתוך עצמו. אני רק חושב שהעובדה שרוב העשירים נמצאים במתרס פוליטי אחד ורוב העניים באחר היא משהו שצריך לשבת בתודעתנו. חייבים לקחת את הפערים האלה בחשבון גם כשמתכתשים על נושאים כמו עילת הסבירות והסניוריטי, נושאים שיש הרבה מה לומר עליהם, אבל האמת היא שמתחתיהם רוחשים שני עמים שרחוקים כלכלית מאוד זה מזה, ושצריך לעשות הרבה יותר מאשר דיון בטלוויזיה כדי לקרב ביניהם. שלב הכרחי לתיקון אמיתי בחברה הישראלית הוא לדאוג לכך שהמעגלים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים יחפפו זה את זה קצת פחות.
