כדי להבין את פשר ההתלהבות הקרתנית־משהו שנרשמה ברחוב החרדי למראה תמונתו של אהרן ברק העטור בתפילין, שפורסמה לפני שבוע בעיתון "משפחה" לצד ריאיון פולמוסי נרחב עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, צריך לומר משהו על דימויו של ברק בתודעה החרדית.
למרות המאבק רב השנים שהחרדים קידשו נגד בית המשפט העליון, ברק באופן אישי מעולם לא נתפס שם כאויב, לפחות לא במובן הישיר של המושג, כפי שנתפסו בעבר אישים דוגמת יוסי שריד ושולמית אלוני, או אביגדור ליברמן ויאיר לפיד כיום. בעיניים חרדיות ברק הוא, כפי שאוהבים להכתירו בעיתונות המגזרית (וגם בפתח הריאיון שבו אנו עוסקים), "האדמו"ר החילוני". ניסוח מדויק יותר יהיה: ה"מרן" החילוני, "גדול הדור" של החברה הישראלית.
בפנטזיה חרדית רווחת ובשיח הישיבתי השגור, ברק, יליד קובנה שבליטא, הוא ראש ישיבה מוחמץ. מי שהיה עשוי לשדד עמקים במערכות התלמוד, אך במקום זאת תרם את כישוריו האנליטיים לערכאות השיפוט של מדינת ישראל החילונית, והפך למאור הגדול העומד בראשן.
כוחו של ברק אינו נובע מתחומים ש"אדמו"רים חילוניים" אחרים מצטיינים בהם, ושהעולם החרדי לא מכיר בהם, כמו ספרות ושירה למשל, אלא מתחום שהוא לב ליבו של העיסוק הישיבתי, ושמיטב המוחות והכישרונות משוקעים בו: עולם המשפט. אהרן ברק איננו אפוא עוד "תינוק שנשבה". הוא עילוי שנשבה, גאון שנשבה. ר' חיים מבריסק ור' שמעון שקופ שהחמצנו. ה"גדול" הפוטנציאלי שהמיר את היכלה של פוניבז' באולם בית המשפט העליון.
הייפלא אפוא שתמונתו של השופט הישיש מעוטר בתפילין העבירה רטט של התרגשות בגוום של רבים מן החרדים? הנה לרגע קט וחמקמק, היריב האידיאולוגי כבד המשקל מקבל על עצמו עולה של יהדות. הנה לרגע קט הוא חוזר להיות הילד היהודי מקובנה. הנה לרגע קט משתרטט לנגד עינינו המסלול האחר, שאכן כבר לא יקום ולא יהיה, אבל התפילין המתנוססות על רעמת השיבה מאפשרות לנו לפחות לדמיין אותו, ולו לשבריר שנייה.
ואם נדמה לכם שאת כל זה בדיתי מהרהורי ליבי, קראו נא את השאלה האחרונה־כמעט שמציגים לברק שני מראייניו, אריה ארליך ואהרן קליגר, שאלה שמיטיבה לבטא את רחשי לב קוראיהם: האם חשבת פעם מה היה קורה אילו נולדת בקובנה האחרת, זו שקידשה את החיים לתורה? אולי היית צומח לראש ישיבה, הם מציעים. "יצא לי לחשוב על כך כמה פעמים במהלך חיי. אני מצטער שלא יצאתי ראש ישיבה", משיב ברק.
אבל התמונה, תרתי משמע, לא תהיה שלמה, אם לא נצרף אליה זרם חרדי אחר בן ימינו. שהרי מיזם "הנחת תפילין לחילונים", שהוא ללא ספק אביה מולידה של התמונה המשונה הזו, לא נולד בערוגות ליטא אלא במחוזות חב"ד. וממש לא במקרה, התנועה הזו היא בית גידולו של גיבורו השני של המחזה, עורך מגזין "משפחה" אריה ארליך, מי שמשמש כאן מעין מטביל, אם תרצו, ומסייע לברק בביצוע הפיזי של הנחת התפילין כהלכתה.
תנועת חב"ד, זו שראשי התיבות היומרניים של שמה הם חכמה, בינה ודעת, משקיעה כידוע בדורות האחרונים את מיטב אונה ב"הפצת המעיינות חוצה", קרי ביהדות מוחצנת של חנוכיות בכיכרות והנחת תפילין בשווקים. את התשוקה השכלתנית וההגותית של המייסד, בעל התניא, החליפה סיסמתו של ממשיכו ר' מנחם מנדל שניאורסון, "המעשה הוא העיקר". בהנהגתו של הרבי האחרון, קמפיינר בלתי נלאה, חב"ד של זמננו מציבה על ראש שמחתה את הנראות, את הפרסום, את הנוכחות בכל מקום.
כך שאם יש מי שעשויים לחוש, דווקא מתוך מקום דתי, אי נוחות נוכח השימוש המסחרי בתמונת ברק והתפילין לצורך מכירת עיתונים, ובכלל מהוזלת הרגע היהודי האינטימי בחייו של ברק בן ה־86 – בעולמה של חב"ד אין לתחושות כאלה מקום. זהו עולם שדת ופרסום, יהדות ונראות, קדושה ומצלמה, צועדות בו שלובות זרוע.
הנה כי כן, הפנטזיה הישיבתית הליטאית ועולם ה"מבצעים" החב"די כרוכים יחד על ראשו של אייקון ישראלי חילוני. אכן תמונה מרגשת.
