תבהלת "קץ הדמוקרטיה", ההולכת ומתפשטת כאש בשדה קוצים, מכילה קריאות רבות למרי אזרחי, להשבתת עסקים ושירותים ולחסימת כבישים. כתב בכיר איים השבוע ש"זה הולך למלחמה, יישפך פה דם", ואיש לא נזף בו. לפני הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון התקיימו הרבה מאוד מעגלי שיח, גם בהשתתפותם של חלק מכותבי המאמרים בעמוד הזה. כשניסיתי לזקק אז, כמתיישב מודאג, את המטרה האמיתית של בני שיחנו מהשמאל, התברר שהיא ניסיון לרכך את התנגדותנו לגירוש. הטיעונים המקוממים ביותר שהועלו בהם גרסו שמדובר "רק" במעבר דירה, והיה אף מי שדיבר על "פיצוי אידיאולוגי".
אבל גם לנו הייתה מטרה, והיא להבהיר לבני שיחנו שהמעשה הנואל הזה יוביל לטראומה לאומית. דרשנו לאפשר לנו, מתנגדי האיוולת הנוראה, למחות כדרך שמוחים על חרחור טראומה לאומית. באחד מהדיונים שניהלנו עם אלופים במטכ"ל, הטיח בנו סגן הרמטכ"ל דאז דן חלוץ: "אתה רוצה להוביל את עם ישראל לחדר מיון?", ואז קם ועזב בזעם את החדר.
אחד מניסיונות ההידברות נעשה בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורום צבא־חברה בראשות ד"ר אריק כרמון. כן, אותו ד"ר כרמון שבראיונות להארץ ולכאן 11 קרא לאחרונה למרי אזרחי, וביקש "לשכב על הכבישים ולשתק את המציאות". כשניסינו לנסח מסמך המגדיר את ההתנהלות של המערכת השלטונית ושל המתיישבים, החלטנו לפנות לרב יעקב מדן ולפרופ' רות גביזון, שזה לא מכבר ניסחו יחדיו אמנה לחיים משותפים בין דתיים לחילונים. הם הסכימו לעמוס את המטלה על כתפיהם, וישבו וניסחו טיוטות, שכללו הקדמות של כל צד וקובץ הנחיות מעשיות. שני הצדדים הלכו כברת דרך זה לקראת זה, כולל בעניין יחס השלטונות להפרת חוק.
לקראת פרסום המסמך החלטנו להציגו לקבוצת ביקורת, כולל קבוצה אריסטוקרטית שבחר המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכללה אלופים במיל', פרופסורים, שופטים בדימוס ועוד. אך המסמך הודלף לנחום ברנע, ויומיים לפני מועד הדיון, בטורו במוסף השבת של ידיעות אחרונות, הוא הציג את "הוויתורים" של פרופ' גביזון, ותהה כיצד ייתכן שאושיית משפט כמותה מוכנה לפגיעה אנושה כל כך בדמוקרטיה. בעקבות הפרסום הותקפה גביזון משמאל, ואז הודיעה לנו בצער שהיא נסוגה מהאמנה.
ביום האחרון של מחאת כפר־מימון ביולי 2005 הייתי בכנסת, כאשר התקיימה שם ההצבעה האחרונה לקראת הגירוש מגוש קטיף, בניסיון אחרון ונואש לשנות את דעתם של אנשי הליכוד. כ־20 אלף איש החלו לצעוד סביב הגדר של הכפר, ובראשם הרב דרוקמן. יצאתי מהכנסת בפחי נפש, בלי לדעת מהן התוכניות של ראשי המתיישבים. בייאושי התקשרתי לנשיא המדינה משה קצב, ואמרתי לו בהאי לישנא: יש רגעים בחיי האומה שבהם נשיא אינו יכול להיות ספון בביתו ולא להתערב. הערב הוא ערב כזה, כי הוא עלול להסתיים במרחץ דמים. אנא התערב ותדרוש שכמה אלפי אנשים יוכלו להמשיך לצעוד לגוש קטיף. זה לא יהפוך את הקערה על פיה, אבל יבהיר לעם ישראל מהי הטראומה שהמתיישבים חווים, ואולי גם גלגלי הדמוקרטיה יסתובבו על צירם.
קצב הקשיב לדברים, לא דחה אותם, והבטיח לחזור אליי. כעבור כשעה, עוד בטרם הגיעי לפאתי כפר־מימון, התקשר אליי מזכירו הצבאי תא"ל שמעון חפץ, ואמר שאריק שרון לא מוכן בכלל לשמוע, וכועס על עצם העלאת הרעיון. "איש לא יצעד לגוש קטיף", כך ציטט אותו.
כשהגעתי לשערי הכפר פגשתי את שר המשטרה גדעון עזרא, שאמר לי שראשי המתיישבים אינם מתכוונים לפרוץ את הגדר, והאירוע עומד להסתיים. לימים פגשתי את ניצב אורי בן־נון ואת אלוף דן הראל, שפיקדו על האירוע, והם אמרו לי שהפקודה שנתן אריק שרון הייתה שאיש לא יוצא מכפר־מימון, אפילו במחיר דמים.
הדורסנות של שרון ידועה, אבל היא לוותה במקהלה דורסנית לא פחות משמאל. האנשים שקוראים היום למרי אזרחי, ותוקפים את השר איתמר בן־גביר על דרישתו להכין מכת"זיות למקרה של הפרות סדר אלימות, לא פצו פה כשעצרו נערות בנות 12 במעצר מנהלי, וחסמו אוטובוסים שנסעו להפגנה בכפר־מימון.
דרישת ראש האופוזיציה יאיר לפיד והנשיא לשעבר ראובן ריבלין למשאל עם על הרפורמות המשפטיות, הזכירה לי את הדרישה הנואשת שלנו לפני הגירוש למשאל עם. חנן פורת ז"ל הודיע אז שנקבל בהכנעה את תוצאות המשאל. האם אתם זוכרים את תגובת אבירי הדמוקרטיה?
עדי מינץ הוא יו"ר מליאת מועצת יש"ע ולשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע
