בשבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית גרסה חדשה ומורחבת ל"חוק הנורווגי", המאפשר לשרים לוותר על מקומם בכנסת לטובת ח"כים ממורד הרשימה בלי לאבד את זכותם לחזור למשכן בעתיד. בדרך פלא, הח"כים שהתנגדו להרחבה הקודמת בלהט תמכו בה הפעם, ולהפך. צביעות נורווגית שכזו. אך האם מדובר באמת ב"חוק נורווגי"? לא ולא.
הרעיון הבסיסי נלקח אמנם מנורווגיה, אך היישום אצלנו "ישראלי" מאוד. בנורווגיה שר אינו רשאי לשבת גם בפרלמנט, אך בכנסת ישראל צריך להתחנן לשרים שיפנו את מקומם. לא זו אף זו, שר שמתפטר וחוזר לכנסת רשאי להתמנות מחדש לשר, והפעם לא לוותר על מקומו במשכן. וכך נוצרים בכנסת שני מעמדות: ח"כים רגילים וח"כים על תנאי. בימים רגילים הם נראים בדיוק אותו הדבר, אך ברגעי מבחן הח"כ הנורווגי יודע היטב שהוא חייב להיות ילד טוב, שאם לא כן הוא פשוט יאבד את מקומו בכנסת, והשר שפינה לו את מקומו ישוב למשכן.
הגיעה העת לחוקק בישראל חוק נורווגי אמיתי, מלא, להפסיק את המרדף המביך אחרי שרים כדי שיסכימו להתפטר, ולחזק את ההפרדה הנחוצה כל כך בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת.
