הקומיקאית יונה קפח העלתה לפני כמה ימים סטורי לאינסטגרם בו היא מספרת על ההפלה שעברה. שוכבת על מיטת בית חולים בפיג'מה ירוקה, מחוברת לאינפוזיה ולצינורות אחרים, כתבה קפח: "ביום ראשון, לצערי, עברתי הפלה, שלא לומר גרידה שלא לומר שאיבה". הסטורי גרר תגובות רבות אוהבות ותומכות. "אני משתפת אתכם", אמרה קפח "כי הרבה בנות עוברות הפלה, וזו לא בושה – ואין מה להסתיר".
כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק, אמר לי חבר טוב שהרשתות החברתיות מהר מאד הופכות להיות 'ספת הפסיכולוג'. מי שרוצה לדעת מה שלומך ומה מעסיק אותך, לא צריך יותר להתקשר לשבת ולפטפט בבית קפה. אפשר להיכנס לעמוד הפייסבוק שלך ולדעת הכל. טוב, כמעט הכל. "כשזה נהיה מוגזם, כשאני מגזימה, תגיד לי" אמרתי לו.
אם פעם הטענה הייתה שאנשים מעלים רגעים טובים מדי: תמונות שמדגמנות זוגיות מושלמת, חופשות מנקרות עיניים וילדים מתוקתקים, עכשיו נראה שהמגמה התהפכה, אנשים מעלים לסטורי תמונות של הרגעים הכי לא פוטוגניים או מפולטרים של החיים שלהם. רגע אחרי הפלה, בהמתנה לשאיבת ביציות, או רגע אחרי לידה. אם פעם התמונה הייתה "בעלי המהמם הכין לי כוס קפה מהמכונה החדשה המהממת שלנו במטבח המהמם שלנו הנה תמונה עם הלק ג'ל המהמם שלי" היום אפשר לקרוא בפרוטרוט "איך היום רבתי עם בעלי". לפעמים המריבה מוצגת בפרוט שגורם לקורא להתבייש בשביל הבעל דנן. וגם בשביל רעייתו.
אולי זה עניין של טעם אישי. אני, למשל, בקושי מסוגלת להסתכל במראה אחרי לידה, אז להעלות לפייסבוק תמונה שלי עם פנים נפוחות, משקפיים עקומות מודבקות בסלוטייפ וכיסוי ראש נופל?
גם אם אני יודעת שאין מה להתבייש וכל ההתמודדויות הן נחלת כולם, אני מתביישת לספר על כישלונות. על ילד שלא התקבל לישיבה, על כך שאני לא התקבלתי לתכנית שרציתי מאוד, על התמודדויות רפואיות שאפילו את עצמי הייתי שמחה לא לשתף בהן. יש אנשים שמרגישים הפוך – שיש להם שלמות פנימית טוטלית. גם כשהם לכאורה 'נכשלים', הם לא שופטים את עצמם, הם פותחים את הדלת לאנשים אחרים שיראו שכולנו בעצם עשויים מאותם חומרים ומתמודדים עם אותם הדברים. כולנו רבות עם בני הזוג שלנו, כולנו מחכות אצל רופא נשים, אין מה להתבייש בחומרים הטבעיים של החיים.
שמתי לב שרוב השיתופים הם בנושאים נשיים מובהקים, פרוצדורות רפואיות שקשורות לילודה, שאיבת ביציות והפלות. אני שואלת את עצמי האם אנחנו מרגישות שאנחנו רוצות לשתף יותר דווקא בתחומים האלה, מתוך חיזוק "הסיסטרהוד". בדיקות שאין להן הילה נשית, כמו קולונסקופיה, גם אם הן טבעיות ואין מה להתבייש בהן – לא זוכות לחשיפה ושיתוף. וכך, הפוך על הפוך. בצד התמיכה במי שעוברת פרוצדורות נשיות, מי שעוברת פרוצדורות לא "נשיות" נשארת בבדידות ובושה גדולה אפילו יותר.
יש לי חשד שפקטור נוסף שמוביל לעלייה בשיתוף בתכנים אישיים נשיים הוא דווקא הגברים. הגברים התחילו לשתף ברגשות, מחשבות, שאלות וכישלונות, ב'מעגלי גברים' סביב מדורה או על כוס בירה, במעגל מונחה או עם חברים ספונטניים, כך או כך גברים משתפים יותר. זה אולי מה שמביא אותנו, הנשים, לרצות לשמור לעצמנו את הטיקט 'משתפות', ולשם כך אנחנו לוקחות עוד צעד גדול קדימה ומשתפות בדברים עוד יותר אישיים.
אני חסידה גדולה של נרמול, של לספר אחד לשני את החיים האמיתיים, לגלות שכולנו באותה סירה, שבצרת רבים ננוחם. ועם זאת אני מתקשה, כמו שקשה להגדיר מה 'מידתי' ומי הוא 'האדם הסביר', להגדיר מה מתאים לשיחת ארבע עיניים עם חברה ומה מתאים לשיתוף ציבורי. מה בין חשיפה יפה, חמה ומשתפת, לחשיפת יתר.
כך או כך, אני מברכת את קפח שתזכה בקרוב ממש להעלות סטורי שמח עם פיג'מה, אינפוזיה וידיים מלאות.
