כדי שהמגזר הסרוג ימשיך להתקיים, דרוש שולחן ערוך שמתאים לדור הטיק-טוק

מאמרו של הרב חיים נבון ("ציונות דתית 3.0", מוסף מוצש, י"ג בטבת) מציב זרקור על תופעת ההתרופפות ההלכתית בקרב הדור הצעיר, ותולה אותה בהתפוררות השילוב המשולש שהוביל להתחזקות ההלכתית בדור וחצי שקדם לו. היה זה שילוב של אידיאולוגיה לאומית־דתית "שדיברה על ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" ובאה לידי ביטוי במפעל ההתנחלויות; התורניות ההלכתית שהתבססה על התפיסה הרוחנית של הרב קוק; ותודעה מגזרית של ציבור דתי גדול, שלא בהכרח היה שותף מלא לחלוציות או לתורת הרב קוק, אבל הפך אותן לדגלים שהקנו לו גאוות יחידה ונכונות להתחזקות דתית. הבעיה, כדברי נבון, היא ש"זה עבד במשך דור או שניים, אך כשדעכה תנופת ההתנחלות, דעכה במקביל גם תנופת התורניות".

מצאתי את הניתוח הזה מעמיק ומשכנע. ואולם, הרב נבון אינו מסביר מדוע החלוצי והתורני כרוכים זה בזה. מדוע נזקק הציבור הדתי־לאומי לתנופה של גוש אמונים כדי להתחזק מבחינה דתית, ומדוע עם הפיכת מפעל ההתנחלויות מאידיאולוגי לנדל"ני במידה רבה, חלפה התחזקות זו?

אנסה להשיב על שאלות אלה בעזרת מבט על מקומה ותפקידה של ההלכה, ולאור הניתוח שאציע אבקש לחלוק על הצעתו המעשית של הרב נבון לפתרון המשבר: להעלות את מפלס האנרגיה בציבור הדתי בעזרת מציאת מקור דתי ללהט בעבודת ה'.

לחצו כאן לקריאת מאמרו של הרב חיים נבון

מהרמב"ם עד ר' ישראל מסלנט

ניתן לדמות את ההלכה לספירת המלכות בקבלה. מחד, רק ספירה זו יכולה להביא לעולם את מגוון הגילויים האלוהיים של הספירות, אבל מאידך, "לית לה מגרמה כלום"; אין לה אור עצמי, והיא חייבת להיות מחוברת לספירות הגבוהות ממנה. כך גם ההלכה: מצד אחד, היא שמגשימה ומממשת את כל הרעיונות הנעלים של היהדות – צדק חברתי, אהבת ה', השבת ועוד. מצד שני, האנרגיה והלהט לקיום ההלכה אינם מצויים בה עצמה, עליהם להגיע בחוץ. מכאן עומק המשבר שבהתרופפות בקיום ההלכה, שעליו מדבר הרב נבון.

מדוע נדרש להט זה? מראשיתה עומדת ההלכה בפני שני ערעורים בסיסיים ומרכזיים. ראשית, הכפפה לדפוסי חיים מוכתבים, המחייבים איפוק ופרישות, מנוגדת לאופי האנושי, בין מצדדיו הנמוכים ("יצר הרע") ובין מצד הכמיהה האנושית לחירות ולקיום אינדיווידואלי. חטא העגל, שבא מיד לאחר מתן תורה, מבטא את הערעור הזה. שנית, "מים גנובים ימתקו"; דווקא האיסור מגביר את הפיתוי והופך את החיים ההלכתיים למאבק מתמיד המלווה לא פעם בתסכול, בשעה שאדם מחפש בדת מפלט של שלווה מהחיים הסוערים המתסכלים. חטאו של האדם הראשון מבטא ערעור זה.

כדי להתגבר על שני אתגרים אלה נדרשת ההלכה להיות חלק ממסגרת רחבה יותר שמקלה על הקונפליקטים האלה, ומסבירה לשם מה הם נדרשים. מסגרת שתעניק לקיום ההלכה משמעות הרת־גורל, וגם תעצב את אופייה.

באופן כללי ניתן למצוא ארבע מסגרות כאלה; אתאר אותן כאן בקצרה לפי סדר הופעתן, תוך התעלמות משינויים שונים שהתחוללו בהן במשך הזמן, עם אימוצן בידי זרמים שונים. הראשונה היא המסגרת שבנה הראשון שבמעצבי קודקס ההלכה היהודי: הרמב"ם. לא במקרה הוא פתח את "היד החזקה" בהלכות יסודי התורה המחשבתיות, ובהלכות דעות הנוגעות לענייני מידות. כפי שהסביר במורה נבוכים ובהקדמותיו למשנה, ההלכה נועדה להתגבר על היצר הגועש ולהעניק לאדם איזון, שהוא התנאי לחיי העיון והמידות הטובות, אשר שיאם בנבואה. ראויה לציון השפעתו של הרמב"ם על אסכולת תורה עם דרך ארץ במרכז אירופה, שיצרה הקפדה הלכתית גם ללא חינוך ישיבתי. גם הרב סולובייצ'יק בהסבריו להלכה מתמקד בשליטה על היצר, ורואה בקונפליקטים שתוארו לעיל תנאי הכרחי להתעלות.

השנייה היא הדרך הקבלית־משיחית, שהיא ההקשר של מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו. לאור תפיסה זו, שהשפיעה הן על המתנגדים, הן על החסידים והן על הציבור המזרחי, קיום ההלכה מתקן את כוחות הרע בעולם ומקרב את הגאולה. אעיר כי בכמה זרמים בחסידות התפתחו תפיסות שלא העלו את ההלכה על נס, והדגישו את העקרונות של "עבודה בגשמיות" או של יחס אישי ובלתי מתוּוָך בין האדם לבוראו, שלא דרך "הכללים" המאפיינים את ההלכה. העובדה שהחסידות בכללה הקפידה על ההלכה, נובעת לדעתי בעיקר מהשפעתה של המסגרת הקבלית שבתוכה פעלה.

המסגרת השלישית היא זו של בעלי המוסר, תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר. הם ראו בהלכה מסגרת לטיפוח אליטה משרתת, בדגש על מצוות שבין אדם לחברו; ההלכה עשויה ליצור חברת מופת מלאת רגישות ולעצב איש מעלה המוכן לנהל את חייו מול הקב"ה ומול הזולת במידת הדין. לזרם זה הייתה השפעה לא מבוטלת על ראשית ההתחזקות ההלכתית בציבור הדתי, באמצעות דמויות כמו הרב אריה בינה, מייסד ישיבת נתיב מאיר, שהיה איש מוסר מובהק.

שלושת הזרמים הללו התערבבו בעולם החרדי, והועצמו מאוד במסגרת רביעית המבוססת על חשיבה כיתתית אל מול החילון. מסגרת זו רואה בקיום הקפדני של ההלכה הדרך היחידה לשמירת היהדות נוכח מבול הכפירה והמתירנות. נוצרה מעין גאוות יחידה של "בני אור" מול "בני חושך", המסייעת בשמירה קפדנית ומחמירה של ההלכה. ברור שניסיון להעתיק את ההחמרה הזו לציבור דתי, הרואה עצמו, עם הסתייגויות כאלה או אחרות, כחלק מהחברה הכללית ושרובו מתנגד לגטואיזציה מרצון, נועדה לכישלון.

אידיאולוגיה שפג תוקפה

המהפכה התורנית, כפי שציין הרב נבון, נעוצה בכך שהציבור הדתי מצא מסגרת חדשה, חמישית, שהתאימה לאופיו ולדרך חייו: המסגרת הלאומית־משיחית. הוא לא הסביר מדוע, וזאת אנסה לעשות כעת. הרעיונות שהופיעו אצל הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו (ובהם הרב חיים דרוקמן, שפטירתו נתפסת אצל נבון, ובצדק, כביטוי לסופו של השילוב שהוביל לתחייה ההלכתית של הציבור הדתי) ומומשו ב"גוש אמונים", שילבו את ההלכה בתחייה לאומית־דתית.

ההלכה נתפסה והוצגה כאורח חיים יהודי שדווקא בארץ ישראל, ובמסגרת ריבונית, עשוי לפרוץ את גבולות "ארבע אמות של הלכה" הגלותיות. היא הוצגה כחלק מאותנטיות יהודית שהציבור הדתי אמור להיות חוד החנית שלה, אך עם השיבה לארץ והתקדמות הגאולה הטבעית, תאומץ בהדרגה גם על ידי חלקים נוספים של החברה הישראלית. היא לוותה במפעלים כמו כתב העת "תחומין" של מכון צומת, שביקש לעצב את עמדת ההלכה במגוון נושאים הנוגעים למכלול החיים המודרניים כמו רפואה, יישוב הארץ וכלכלה. אף שלא הניפה את דגל השינוי, התפיסה הארצישראלית הובילה למגמות הלכתיות חדשות, למשל המרת מגמת הפרישות בתחום הגופני והמיני, בניסיון לממש אידיאל של קדושת החומר.

מדוע "דעכה תנופת ההתיישבות"? מדוע השילוב המנצח הזה לא יכול להמשיך, כמו ארבע המסגרות האחרות שציינתי, ששרדו לעיתים מאות שנים? השאלה מתחדדת לאור העובדה שמציין נבון: "עד כמה האידיאולוגיה הזו הצליחה? עד כדי כך ששינתה את מפת המדינה, ועד כדי כך שחלק גדול מנאומי נתניהו נשמעים כדבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא".

נבון בעצמו רומז לכך: "האידיאולוגיה הלאומית החלוצית חשובה, אבל מעצם טיבה היא נוטה למיזמים שתוקפם מוגבל". כאן נעוץ עומק המשבר של הציבור הדתי־לאומי, הנעוץ במונח זה עצמו. מנהיגיו שמו את כל יהבם, ועדיין שמים, על שיח לאומי, שנמצא בכל העולם בירידה תלולה. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא הדיבור הרווח על "המחנה האמוני" בבחירות האחרונות, במקום המחנה הלאומי של פעם. במחנה שכזה המפלגות החרדיות הן שמצויות במרכז, ואילו מפלגת "הציונות הדתית" מחרה מחזיקה אחריהן. אף שבעיות ההגירה בעולם והסכסוך המדמם עם הפלסטינים בארץ משמרים את הזהות הלאומית, אי אפשר להתעלם מההשפעה ההפוכה של תהליכים גלובליים כמו הנסיעות הרווחות לחו"ל, חדירת האנגלית לשפה והאופי הבינלאומי של תעשיית ההייטק, שנוכחות המגזר בה גבוהה יחסית.

מכאן שלא די במאמץ ובתפילה לחיזוק המרכיב הדתי, כפי שמציע הרב נבון. יש צורך במציאת מסגרת חדשה או ישנה שבה תשובץ ההלכה, ושלאחר מציאתה יידרש מאמץ חינוכי גדול להשרשתה וליישומה. האם אחת מארבעת המסגרות שהזכרתי יכולה להתאים לכך? המסגרת הרמב"מיסטית בנויה על רציונליזם, איפוק ושליטה עצמית שהתאימו לתרבות הבורגנית באירופה, אך לא לאופי הספונטני והתוסס של החברה הישראלית; המסגרת הקבלית־משיחית דיברה ועדיין מדברת לתלמידי הרב מרדכי אליהו, אבל לא זכתה מעולם להשפעה רבה בשאר הציבור שהסתכל על הקבלה בחשדנות; את המסגרת החרדית כבר פסלנו לעיל ככזו שאינו יכולה להתאים לרוב הציבור הדתי־לאומי, אם כי נראה שחלק מהציבור התורני המכונה חרד"לי רואה בה מודל מתאים המחייב הסתגרות מן העולם החילוני.

הדרך היחידה שאני רואה בה פוטנציאל מסוים היא דרכם של בעלי המוסר, אולם היא מחייבת את החזרת העיסוק בכתביהם ובדרכם החינוכית לתוך עולם הישיבות, לאחר שנדחו ממנה במידה רבה בעקבות התפשטות החסידות, שכפי שטענתי לעיל, יחסה העקרוני להלכה היה אמביוולנטי. זאת ועוד, אימוץ מסגרת זו מחייב גם את הגברת הדגש החינוכי על רגישות ומחויבות חברתית, ויישומו בהלכה עצמה.

השראה מהוגי הגולה

נדמה לי שלכינונה של דתיות־לאומית 3.0 נדרשת מסגרת חדשה להלכה, המבוססת על תורתו של הרב קוק, והולמת לדעתי מגמה אופיינית להוגים דתיים שחיו בחו"ל ולתפיסתם את ההלכה: השל, לוינס והרב זקס. בקטע ידוע ב"אורות התחיה", פסקה יח, מדבר הרב קוק על הצורך לאחד שלוש כוחות: הדתי־אורתודוקסי, הלאומי והליברלי־אוניברסלי (זה שדורש "את התוכן האנושי הכללי של ההשכלה, התרבות והמוסר ועוד"). אין מדובר בצירוף גרידא, אלא בסינתזה שתשנה את אופיים של כל אחד מהמרכיבים.

לעניות דעתי, הטרגדיה של הציבור הדתי־לאומי היא שהוא הצליח מאוד ליצור סינתזה כזו, אבל רק של שני המרכיבים הראשונים. מסתבר שלדעת הרב קוק רק שילוב המרכיב האוניברסלי מאפשר להביא את שלושת הכוחות לשורשם, וללא שהדבר נעשה, הלאומיות ואולי גם האורתודוקסיה נותרים באנושיותם המוגבלת, וממילא בכוחם הסופי והחולף.

שילוב המרכיב השלישי, שהפך למוקצה מחמת מיאוס במיוחד אצל תלמידי תלמידיו של הרב קוק, יכול ליצור תפיסה שכמו אצל בעלי המוסר ותלמידם הפילוסופי לוינס, תדגיש את הממד המוסרי והאוניברסלי שבהלכה, ותיצור "גאוות יחידה" אחרת שאכן יכולה ליצור "ציונות דתית 3.0" שתאמץ מחדש את ההלכה. כמובן, שילוב כזה יכול להוציא גם את הציבור הדתי מהפינה הלאומית הלא־מאוזנת שאליה נדחק בשנים האחרונות. ככל שהציבור הדתי־לאומי יתכחש ל"משיח בן יוסף", שאותו פירש הרב קוק בהסברו הידוע על הרצל כפן האוניברסלי במשיחיות ובעם ישראל בכלל, כך ייקלע לסתירות חמורות יותר ויותר.

הסתירה היא כפולה: ראשית, ערכית. עם כל הכבוד לברית המחודשת עם החרדים והציבור המסורתי, האתגר שהציב הרב קוק הוא ברית דווקא עם "שבט יוסף", עם הציבור המעלה על נס את "ההשכלה, התרבות והמוסר". דווקא ציבור זה צריך את המדינה והארץ כדי לא להתבולל, וניכורו היא טעות הרת גורל. שנית, מעשית: הציבור הדתי־לאומי מכיל מרכיב אוניברסלי באורח חייו, והוא לא יוכל להתכחש לו בלי לשלם מחיר כבד. המשימה שלו היא לשלב אותו ביהדות.

מובן שלצד רתימת ההלכה למסגרת חדשה, נדרש מאמץ חינוכי להסביר את חשיבותה של ההלכה ככלי אדיר שסייע במידה מכרעת להגשים את החזון הלאומי והחלוצי בדור וחצי האחרונים, ושרק בכוחו להגשים חזונות עתידיים.

ד"ר זוהר מאור הוא מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן, מלמד בישיבת שיח יצחק ומעורכי ספרי הרב שג"ר