מהן המוסכמות בסוגת הרומן ההיסטורי־רומנטי? סיפור חוצה יבשות בתקופה גורלית, הרבה מהפכות, טינות, ואהבה אחת גדולה שעומדת במרכזו. הסיפור מערב כמה משפחות בקשר בל־יינתק בשל סוד גדול, ודמויות מפתח הן נשים. בכל מקרה, כל הדמויות יחד משמשות ייצוג לרגשות גדולים מהן, כשחלקן מנסות למצוא גאולה וחלקן כבר ויתרו על הסיכוי.
אין מנוס מלהגדיר את ספר הביכורים של לימור מרגולין־יחידי כרומן היסטורי־רומנטי שפועל לפי כל מוסכמות הז׳אנר: שלוש משפחות, שתיים שמקורן בישראל והשלישית מאוסטרליה, נפגשות בזמנים שונים ועם בני משפחה שונים בארץ ישראל. המפגש העיקרי הוא בין שופט אוסטרלי צעיר, שהוצנח לתפקיד מלימודיו בקיימברידג׳ בעקבות ציווי אביו, לסמירה, בת למשפחה אמידה מיפו שמנהלת בית הארחה, פרדס ומטע. זה קורה בעבר הרחוק, 1947־1948. הציר השני מתנהל בשנת 2010, ובו צלע ממשפחת רביב מארחת תושבת עזה שבתה מאושפזת בבית חולים לצורך טיפולים.
בבחירה להציב את מאורעות הספר בתקופה רבת תהפוכות ועם גיבורים משני צידי המתרס, יש סכנה בהשטחת המצב לכיוון אחד. מרגולין־יחידי לרוב מצליחה להימנע מכך. הבית ביפו ננטש ועבר לידיים יהודיות, והמצב בעזה אינו מאפשר לאם ללוות את הבת לטיפול. אפילו שהגברים במשפחת רביב, רגישים וטובים, משרתים בצבא, בהתנדבות ובקבע, אחד מהם נאלץ להתמודד עם בעיה מוסרית שעולה בעקבות שירותו ובפער בין תפיסותיו האישיות לגישת המערכת. תיאור המצב לוקה בחוסר סימטריה מכיוון שנדמה שהאשמה העיקרית היא המערכת הישראלית. בבחירה מעניינת, השופט האוסטרלי בכלל לא מתעניין בסכסוך אלא מתעסק בחייו שלו – מעין אמירה שעיקרה הוא שהחיים משנים, לא הסכסוכים.
לצד הנכחת המצב הספר מציע מעט אסקפיזם מהחיים, שבא לידי ביטוי בעיקר בתיאורי השפע הרבים של האחוזה ביפו, ובנוחות הכלכלית של המשפחה הישראלית. אלו מלווים באירועים שבמציאות הנוכחית נראים דמיוניים, כמו נשף הקיץ המסורתי בבית משפחת פוסייל ביפו או בדמויות מיסטיות כמו תינוק שמת בלידתו אך ממשיך ללוות את הסיפור ואת גיבורי הספר בצמתים הקשים של חייהם, בלי שהם אפילו מודעים להיסטוריה העצובה שלו או בכלל לנוכחותו.
עברה המקצועי של מרגולין־יחידי, שופטת בדימוס, ניכר. מעבר לעלילת השופט, שנידון לעבוד בפלשתינה בניגוד לרצונו, ועבודתו כשופט היא רק הסחת דעת מעיסוקיו האחרים, השפה העשירה והגבוהה ומסירת העובדות כהווייתן מסגירות את מקצועה הקודם של הכותבת. זה לא רע, כי המעברים התכופים ושזירת כל הדמויות בזמנים שונים דורשים סדר, והיד המכוונת יחד עם תיאורי הפרקים בפתח כל אחד מהם מסייעים בניווט הקריאה כך שאפשר להעביר בינג׳ ספרותי מהיר וקולח בלי יותר מדי מאמץ.
עוד מוסכמת ז׳אנר היא שהסיפור בדרך כלל מסתיים בתיקון. כזה שלא מצליח לחפות על שנות האכזבה וההחמצה, אבל תיקון. נדמה שהסופרת ויתרה מראש על אפשרות לאמירה שטרם נשמעה. בכל זאת, על אף שהסיפור אינו מסתיים בפתרון הסכסוך או אפילו בסגירת מעגל בסיפור האישי של הדמויות, יש בו מספיק כדי שיהיה אפשר להמשיך איתו את היום, ואולי אפילו לעשות זאת בכוחות מחודשים.
לים אותו הריח / לימור מרגולין–יחידי / כנרת זמורה דביר / 296 עמ'
