"נו בואי כבר, שום מכונית לא עוברת!", אני שומעת את חבריי קוראים לי מהצד השני של המדרכה, מנופפים לי בידיהם עם מעין דחיפות בקולם. אני מרגישה צורך עז להקשיב להם, 'כולם מחכים לי שם' אני חושבת לעצמי 'אני גורמת להם להתעכב'. אבל אז המצפון שלי מתחיל לפעול, אני מסתכלת על האור האדום של הרמזור וקוראת "לא, אני לא חוצה אלא אם כן האור ירוק!", חלק מחבריי גונחים, לחלקם אין כוח והם מתחילים ללכת ורק אחד או שניים צוחקים ואומרים – "זה לא משנה מה נעשה את תישארי שם, נכון?!".
זאת הדוגמא הכי יומיומית וכביכול לא חשובה של לחץ חברתי שאני חווה לעתים קרובות. זה קורה באופן כה תכוף שקל לי להתעלם מזה. יכולתי להשתמש בדוגמה יותר טובה כמו הפעם שהציעו לי לעשן, או הפעם שאנשים התנהגו לא יפה לילד מסוים כי הוא היה מעצבן, אבל הנקודה היא שדווקא בדברים ה"ממש קטנים" האלו מתגלים הפערים בין אנשים. כמו בהחלטה אם לחצות את הכביש באדום או לא.
יש אנשים שפשוט לא הולכים עם הזרם, כמוני. ולמרות כל הדוגמאות שנתתי, לפעמים, זה לא דבר טוב להימנע מזה. אני כעיקרון שונאת לעשות מה שרוב האנשים עושים. אני תמיד עושה ההיפך. זה לא בכוונה, זה כאילו יש לי אזור מחווט במח שאומר לי למרוד ולא לעשות כמו כולם.
זה לא כמו בסרטים, אני לא יוצאת הגיבורה ההרואית שפעלה כמו שצריך ולא נכנעה לתכתיבים מבחוץ. לפעמים בזה שאני מסרבת 'להיכנע', זה מכניס אותי להמון צרות. באופן שדי חוזר על עצמו – אני זאת שנמצאת בצד הטועה. למשל, בפעמים שחברים שלי יוצאים להתנדבות או קונים למישהו מתנה גדולה משותפת. זה נעשה למטרה נעלה וטובה ובכל זאת אני נמנעת מלהיות חלק מדבר כזה.
למה זה ככה? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שמדובר בתופעה נפוצה בקרב חברים על הספקטרום. אולי זה קורה כי אנחנו ממילא לא הכי מותאמים לחברה, אז מה שאנחנו רואים לנכון לא נקבע על ידי רצון להיות מקובלים על ידי אחרים אלא על ידי מצפון פנימי או תחושת בטן.
זו אולי התשובה לשאלה המוכרת 'למה להרבה אנשים עם אוטיזם אין מעגל חברים גדול?'.
לאחרונה אני מודה לאל שיש לי חברים די והותר. זה לא היה כך רוב שנות ילדותי. לשמחתי, מצאתי אנשים שמכילים אותי למרות שאני לא תמיד הולכת לפי מה שמקובל. גם הם שונים בדרכם שלהם ואני לומדת להכיל אותם. אבל משום מה זה פשוט עובד.
למרות שאני אוהבת אנשים וחברה, האינדיבידואליזם שלי הוא הדבר הכי חשוב מבחינתי, לכן לא כל החברים שלי שרדו אותי. והאמת שאין לי בעיה רצינית עם זה. חברים בשבילי זה מעין עונג כמו שוקולד או חטיף, לא צורך בסיסי שבלעדיו אני לא אשרוד. אבל תמיד טוב שיש את זה.
חברים גם לימדו אותי שיש לחץ חברתי שהוא טוב, אם הוא נעשה בכוונה בריאה ואם זה באמת משהו שאני רוצה לעשות, בתור אביה ולא בתור "אחת מהחבר'ה". אני כן אוהבת שאין לי את הצורך התמידי להיות חלק מהעדר, לא שזה דבר טוב או רע להיות שייך, זאת פשוט העדפה אישית.
