פעם סרטים קידמו רעיונות ותגליות; גילויי ארצות וחידושים שונים. אבל בשנים האחרונות התרבות הפופולרית הפכה צינית ופסימית מדי בתפיסתה את עתיד האנושות מכדי לדמיין צעדים נועזים אל הלא נודע. כך, הסיפורים הגדולים של העבר נסוגו לטובת חששות קטנים ופשוטים. הדכדוך הזה לא מוגבל למסכים בלבד. המגפה הזו התפשטה אפילו עד ליזמים ועתידנים כמו אילון מאסק.
"שנות־אור" ו"עולם מוזר" – שני סרטים שכשלו בבתי הקולנוע ב־2022 – מבטאים היטב את הנטייה הזו. ב"שנות־אור", סיפורו של באז מ"צעצוע של סיפור", במהלך משימת חלל, תקלה מובילה לכך שאנשי צוות ומתיישבים נתקעים על כוכב לכת זר. במקום להתאמץ להמשיך במשימת החלל שלהם, הם בוחרים להתיישב בכוכב החדש ולהפיק את המיטב ממצבם. כולם מתבגרים שם ומקימים משפחות חוץ מבאז שנות־אור (כריס אוונס), שמאמציו לשבור את חומות האור שמונעות מהשורדים להימלט מהכוכב משאירים אותו צעיר. התשוקה שלו לגילוי מוצגת כמעין התבגרות ממושכת, כזו שמגיעה לשיאה כשמתברר שהוא עצמו הנבל של הסרט. יותר מזה, בגלל חוסר היכולת שלו לקבל כישלון ולהסתפק בבינוניות הוא ממותג כאויב האנושות.משהו דומה מתרחש ב"עולם מוזר", סרט שבו נצר אחרון למשפחת נווטים ומגלי ארצות מתיישב כחקלאי פשוט בארץ אבלוניה האידילית. הוא מטפח צמח מופלא שמייצר אנרגיה ומביא נוחות ויוקרה לכפר המבודד שלו. בהמשך מתברר שהצמח הניסי הזה הורג למעשה את בית הגידול שלו – צב ענק ששוחה על פני האוקיינוסים של כוכב לכת. שוב, הלקח כאן הוא כמעט אנטי־מודרני. שיפור המצב האנושי זה רע, הימנעות מהסכנות הכרוחות במחקר זה טוב וההסתפקות במועט ורצון לשלווה ביתית הם האידיאל. זהו רגש אנטי־אנושי ביסודו, כזה שמתייחס לצמיחה האנושית כאל סרטן שאוכל ומכלה את הגוף.מתגובת הצופים לסרט, אפשר ללמוד הרבה: במקום להיאבק עם הליבה התמטית שלהם, הצופים השתמשו בהם כעוד תחמושת במלחמת התרבות הגדולה. סצנה קצרה על זוג לסביות ב"שנות־אור" עוררה את זעמם של השמרנים, והזעם הזה בתורו העניק השראה להגנה פרוגרסיבית ריאקציונרית על הסרט, כאילו הוא יצירה חשובה. "עולם מוזר" בתורו הציג נער הומו, מה שהלהיט עוד יותר את השמרנים עד שמושל פלורידה רון דה־סנטיס החליט שדיסני היא אויב הציבור. ליברלים, לעומת זאת, נתקפו באושר מהחברה המגוונת עד גיחוך של אבלוניה, וצהלו על העובדה שהסרט כלל אפילו כלב נכה.הנטייה הזו אינה מוגבלת לכישלונות קולנועיים. הסרט הגדול ביותר של השנה, "אווטאר: דרכם של המים", הוא אנטי־אנושי במפורש וברמה מופרכת. סרט ההמשך של ג'יימס קמרון מציג את ההומו סאפיינס – או לפחות את רובם – כגורם מאיים שרק רוצה להרוס את כוכב פנדורה למען מטרותיו החמדניות. משפט שנזרק בתחילת הסרט מסביר שכדור הארץ גוסס, אבל לא ברור אם פנדורה עצמה – עם אטמוספירה רעילה וילידים עוינים – היא בית פוטנציאלי להמונים שסובלים בכדור הארץ או רק משאב לניצול.
ושוב, במקום לדון בנושאים העמוקים שטמונים ב"אווטאר", התפתחה עוד תגרה מטופשת של פוליטיקת זהויות: מבקרים זעמו שסרט על חייזרים כחולים, פרוותיים וענקיים משתמש בקלישאות גזעניות על אינדיאנים וילידים. הכחדת התיאבון האנושי לגילוי בשילוב עם חששות פרוזאיים וחסרי כל משמעות אמיתית בקולנוע עולה בקנה אחד עם תופעה דומה בעולם האמיתי. תגידו מה שאתם רוצים על אילון מאסק, אבל יש משהו מדכא מאוד בלראות אדם מחליף את זהותו הציבורית כחדשן וכחוקר – האדם שהבין שכדי להציל את העולם צריך לגרום למכוניות חשמליות להיראות מגניבות, האדם שמנגיש אינטרנט מהיר לכול דרך החלל, האדם שרוצה להביא את האנושות לחלל – בזהות של עוד פופוליסט שצועק את דעותיו בטוויטר.
ברור שמאסק נהנה מאוד להפוך לדמות הראשית של טוויטר אבל זה לא אומר שהוא אינו כן בדאגותיו לחופש הביטוי ובמאמץ להשיב אותו לשם. האנדורפינים הקלים האלה וקהילת החנפנים המגיבים שהוא טיפח נראים קטנוניים בהשוואה למאמצים האדירים שהשקיע בחדשנות ויוזמה, מאמצים שכרגע נמצאים בסיכון בשל קריסת מחירי המניות של טסלה.
התשישות התרבותית שלנו היא אמיתית ומדאיגה. כפי שאחת הדמויות בסרט מפורסם אחר של ג'יימס קמרון אמרה פעם "אין גורל אלא מה שאנחנו מייצרים לעצמנו". אם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם צוהר לעתיד שאנחנו מקווים ליצור, מה זה אומר על עתידה של האנושות אם אנחנו הנבלים של הסיפורים האלה?
הכותב הוא מבקר קולנוע
