לפני שבע שנים התחתנתי. כשאמרתי לשירה שאני הולך לכתוב את הטור השבועי שלי על יום הנישואין שלנו היא אמרה לי, אוקיי, אחלה. אחרי כמה שניות היא אמרה, אבל אל תכתוב עליי כלום. ומיד הוסיפה, וגם אל תכתוב שום דבר על הזוגיות שלנו. חייכתי חיוך מוזר. את לא רצינית, אמרתי. איך אני אמור לכתוב ככה טור על יום הנישואין שלנו. שירה אמרה, לא יודעת. זה לא מעניין אותי. אולי פשוט תכתוב על משהו אחר.
לפני שבע שנים התחתנתי. כשההורים שלי הובילו אותי לחופה פרצתי בבכי שעד היום קשה לי להסביר במילים. בכי טוב, אבל מפחיד. בכי של התחלה חדשה שאני לא באמת מסוגל להבין. בכי שמבטא את הפער בין האירוע האינטימי שמתחולל כאן, לבין מאות האנשים שעומדים עכשיו סביבנו, מסתכלים עלינו, ומוחאים כפיים בהתלהבות. אלוהים ישמור. אם זה רק שלנו, אז למה כולכם כאן.
שבע שנים. בשבת האחרונה פתחתנו את אלבום החתונה, הסתכלנו על התמונות המביכות והתפוצצנו מצחוק. אשכרה שבע שנים. הזמן הוא שטן קטן וערמומי. כל הזמן הוא עובד. כל הזמן הוא פועם. כל הזמן הוא משחית. חוצב קמטים. צורב קרחות. חורט זיכרונות בנשמות. שבע שנים. אני מסתכל על התמונות שלנו, עומדים בחופה. זה לא אני שם. וזו גם לא שירה. זה לא אנחנו. כלומר, זה קצת אנחנו. אבל היום יש אנחנו אחרים.
*
לפני חצי שנה בערך, אחד החברים הכי טובים שלי התחתן. כמה שבועות לפני החתונה הוא ובת זוגו ביקשו ממני לנהל את החופה, ולשאת דברים קצרים בתחילתה, ואני הסכמתי בשמחה. בטח שהסכמתי. למה לא. כשניסיתי לחשוב מה אני יכול לומר להם ברגע המרגש הזה, נזכרתי בחופה שלנו. בתחושות הבלבול והבהלה שהרגשתי כשעמדתי מול ההמון שהביט בנו. אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה. אף אחד לא עזר לי לחשוב על המשמעות שלו. או על התפקיד שהוא אמור למלא בחיים שלנו. החופה קרתה לי. הייתי שם. ושמחתי שם. אבל הרגשתי כמו אורח.
איזה דבר מוזרררררררר זה חתונה. אנשים רוצים לגור ביחד. לבנות משפחה ביחד. סבבה. שיעברו לגור ביחד. שיבנו משפחה. למה זה צריך להתרחש בגן אירועים עם מוזיקת מעליות. איך אירוע שאין אינטימי ממנו, הפך לקרנבל של עמדות מגנטים, סרטוני משפחה מבישים ובופה בינוני. איך רגע פרטי ומתוק של שני אוהבים הפך לטקס שמנהלים עם מיקרופון ביד, מול מאות רבות של צופים.
איזה דבר מוזר זה חתונה, ובכל זאת, ככל שאני חושב על זה, יש במוזרות הזאת היגיון פנימי עמוק. יש משהו בהחלטה הזאת, להפוך את ההתמסדות המצומצמת ביותר, לאירוע הרועש ביותר, יש בזה משהו שתובע מבני הזוג לקחת את ההחלטה הזו ברצינות. זו כבר לא "סתם זוגיות" עכשיו. זה כבר לא סתם זוג שעבר לגור ביחד. עכשיו זה רציני. יש כאן שני אנשים, שעומדים מול מאות עדים, ומקבלים החלטה – לקחת את הזוגיות שלהם ברצינות.
"עכשיו זה רציני". "עכשיו זה אמיתי". זה הסאבטקסט של מעמד החופה בעיניי. זה הסאבטקסט של כל חתונה וחתונה. זו לא הצהרת אמונים. זו הצהרה על הרצינות. כשזוג אוהבים מוכנים לעמוד מול ההמון ולהתקדש, הם בעצם אומרים זה לזו – אני רוצה שזה יצליח. אני מתכוון להתאמץ כדי שזה יצליח. אני מתכוון להתייחס לזוגיות הזו ברצינות.
וזו הסיבה שחתונות מרגשות כל כך. זו הסיבה שֶחופות לבנות גורמות לכולנו לדמוע. זו חשיבותה של הרצינות שמדגדגת לנו ככה את האישונים. כי החיים האלה קשים וצפופים. כל כך קשה לבנות בהם בית נאמן. כל כך קשה לשרטט בדירה אחת סגורה אהבה של שניים. כל הדברים יגעים. כל הדברים מטים לנפול. וכדי שהם לא ייפלו צריך לעבוד קשה.
זה בדיוק מה שאמרתי כשעמדתי מתחת לחופה של החברים שלי. אמרתי להם, שהרגע הזה, המוזר הזה, המביך הזה, שמערבל את האינטימיות עם ההמון – הוא רגע של רצינות. של אחריות זוגית. של התחייבות לעבודה קשה. אתם עומדים כאן, אמרתי להם, כדי לקחת את האהבה שלכם ברצינות. באתם לעבוד.
*
לפני שבע שנים התחתנתי. כשעמדתי מתחת לחופה הרגליים שלי רעדו. לא הבנתי שום דבר על שום דבר. הייתי ילד מבוהל, עם כיפה קטנה על הפדחת. שבע שנים עברו. אז לא הבנתי שום דבר, אבל עכשיו אני מבין. שבע שנים וזה רציני. שבע שנים וזה אמיתי. שבע שנים. לא קל. לא קל בכלל. אבל בסך הכול מצליח לנו. כי חשוב לנו שזה יצליח. כי אנחנו עובדים קשה כדי שזה יצליח. כי אנחנו לוקחים אותנו ברצינות.

