לפני מספר ימים ניסה בנימין נתניהו להרגיע את עוקבי הטוויטר שלו. הרפורמה המשפטית המתוכננת, כך אמר, בסך הכל נועדה להחזיר את האיזון בין הרשויות שהיה קיים בישראל במשך חמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה. ככל שהדבר נוגע בהליך מינוי השופטים, נתניהו טועה ומטעה. הוא אינו רוצה לחזור לאחור לשנות התשעים ואפילו לא לימי ראשית המדינה. רצונו הוא לחזור לתקופת המנדט, שבה סמכות מינוי השופטים הייתה נתונה בידי הרשות המבצעת – הנציב העליון.
שאלת עצמאותה של הרשות השופטת ומעורבותם של הפוליטיקאים בהליך המינוי אינה שאלה חדשה. האבות המייסדים של מדינת ישראל עסקו גם הם בשאלה זו. בחמש השנים הסוערות הראשונות לאחר קום המדינה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון, בעקבות ההסדר המנדטורי, הייתה מסורה בידי שר המשפטים והממשלה. אולם, אפילו בתקופת המעבר הזו, יחסם של הפוליטיקאים למינוי שופטים היה שונה מאד מהיחס היום. ראשית, שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, לא חתר למנות לבית המשפט שופטים שיזדהו רק עם השקפת העולם של הממשלה. מינוי השופטים הראשונים שיקף את דרך הפעולה שהייתה מקובלת בתקופת הישוב – יצירת קונצנזוס על ידי מינוי שופטים מכל הקשת הפוליטית. חמשת שופטי בית המשפט העליון הראשונים יצגו קשת רחבה: שנים מהם היו אנשי מפא"י, אחד ייצג את הציבור הדתי, אחד את המרכז הפוליטי, ושופט אחד (אברהם וינשל, שסירב למינוי, והוחלף על ידי ש"ז חשין) היה אמור להיות נציג הימין הרביזיוניסטי. נראה שנתניהו אינו מעוניין בקונצנזוס כזה, אלא בשופטים שיהיו כולם עושי דברו.
שנית, כפי שהראה ההיסטוריון של המשפט ניר קידר, למרות ששר המשפטים היה יכול לשקול רק שיקולים פוליטיים בתהליך המינוי, בפועל השר רוזן נתן עדיפות לשיקולים מקצועיים וממלכתיים על פני שיקולים פוליטיים, ואילו ראש הממשלה, דוד בן גוריון, חסם במקביל דרישות של המשפטנים אנשי מפא"י למינוי חברי המפלגה כשופטים.
שלישית, היו אמנם בפסיקת בית המשפט העליון בראשיתו ניצוצות של עצמאות בהגנה על זכויות האדם. אולם, תלותם של השופטים בפוליטיקאים בחמש השנים הראשונות לקיום המדינה החלישה לרוב את נכונותם להגן על זכויות המיעוטים, ובראש ובראשונה על זכויותיהם של אנשי הימין. כך למשל בפסק הדין ברון, סרב בית המשפט לבטל את ההכרזה של ממשלת בן גוריון על הלח"י כארגון טרור.
בשנת 1953 נחקק חוק השופטים. חוק זה יצר בין השאר את הועדה למינוי שופטים המוכרת לנו כיום. מטרת החוק הייתה להבטיח את עצמאותם ואי תלותם של השופטים על ידי יצירת ועדה שבה אין לפוליטיקאים רוב. כפי שהראה ההיסטוריון של המשפט גיא לוריא, במהלך הדיון בחוק השופטים, היו אלו אנשי מפלגת "חרות" בכנסת, ובראשם מנחם בגין, שדרשו להקטין ככל האפשר את מעורבות הפוליטיקאים בהליך. בגין, למשל, הציע שרק שלושה מתוך תשעת החברים בוועדה יהיו פוליטיקאים, וזאת על מנת שלמפלגת השלטון לא יהיה רוב בוועדה.
יש הטוענים שצריך לשנות את הרכב הועדה למינוי שופטים שקיים מזה שבעים שנה משום שבעשורים האחרונים יצר לעצמו בית המשפט העליון, בהנהגתם של השופטים שמגר וברק, את הסמכות לבטל חקיקה ראשית. אולם טענה זו אינה נכונה. כבר בתקופת המנדט ביטל בית המשפט העליון המנדטורי חקיקה ראשית (בפסק דין מעיינות אורטס משנת 1925). כך עשה גם בית המשפט העליון הישראלי בפסק דין ברגמן משנת 1969, וזאת הרבה לפני מינוים של שמגר וברק כשופטים. הרפורמה של נתניהו לא נועדה להחזיר אותנו למערכת המשפט של שנות התשעים או אפילו לזה של שנות החמישים. היא נועדה להחזיר אותנו לתקופת המנדט בה היו השופטים תלויים לחלוטין ברשות המבצעת. לרפורמה כזו אין מנדט, גם לא בקרב חלק מבוחרי הימין.
