בימים האחרונים אנחנו עדים לגל של מחאות כנגד הרפורמה המשפטית של השר לוין. בכל יום שומעים על עוד הפגנה, מכתב מחאה או שביתת הזדהות, כאשר המוחים הטריים כרגע הם ההייטקיסטים.
מחאה כשלעצמה היא כמובן דבר מבורך. חופש הביטוי הוא אבן יסוד במדינה דמוקרטית, וכפי שהייתי רוצה את הזכות להפגין בזמן שאני באופוזיציה, כך אני תומך באופן מלא בזכות המחאה של אנשי השמאל, שהפסידו בבחירות האחרונות. אבל, וזה אבל גדול – יש הבדל עקרוני בין ההפגנות העממיות כמו אלו שקורות בכל מוצאי שבת בכיכר הבימה, לבין מחאות "מקצועיות", כגון מכתב עורכי הדין או שביתת ההייטקיסטים.
מחנה השמאל מתיימר לדבר בשם המוסר, הערכים וזכויות האדם, אבל המחאות הקולקטיביות הללו הן לא מוסריות בעליל, משתי סיבות.
ראשית – הן מכלילות, ומבקשות לדבר בשם ציבור שלם שלא בהכרח מסכים איתן. קחו למשל אותי – אני עובד בהייטק. האם זה אומר שאני מסכים עם 'שביתת ההייטקיסטים'? ממש לא. האם אני היחיד? גם כאן התשובה היא – לא. האם מישהו טרח לשאול או לבדוק כמה מאנשי ההייטק תומכים במחאה לפני שהכתיר אותה בתור 'מחאת ההייטקיסטים'?
כך גם לגבי המכתב שיצא בשבוע שעבר בשם מספר משרדי עו"ד גדולים. האם מאה אחוז מהעובדים מסכימים עם התוכן שלו? ברור שלא. אז כמה תומכים – שמונים אחוז? ארבעים אחוז? אף אחד לא יודע. מספיק שהמנהלים הבכירים חותמים וכך נוצר רושם של מחאה המונית.
הפרקטיקה הזאת היא בעייתית לא רק מצד הרושם המוטעה שהיא יוצרת, אלא גם בגלל שהיא פוגעת באווירה וביחסי העבודה בחברות השונות. באופן מסורתי היה נהוג להשאיר את הפוליטיקה מחוץ להייטק. נושאים שנויים במחלוקת כמעט ולא מדוברים, אפילו לא בשיחות מסדרון או בארוחות צהריים, בטח שלא באירועים רשמיים של התעשייה. ההפרדה הזו מאפשרת לחברות להעסיק מגוון רחב של עובדים, מרקעים שונים ובעלי דעות שונות, בלי שהפערים הללו יפריעו לעבודה השוטפת. אדרבה, חברות הייטק מתהדרות בגיוון האנושי שיש בהן (מישהו אמר diversity?).
אבל מה יקרה עכשיו? האם מנהל המחלקה ימשיך להרגיש בנוח, כאשר הוא יודע שהמנכ"ל שלו חושב שהדעות שלו הן "סכנה לדמוקרטיה"? האם המנכ"ל ימשיך להתייחס בענייניות למי שלדעתו גורר את המדינה לדיקטטורה? ובכלל, האם מתכנת ימליץ לחבר שלו להגיע לעבוד איתו במקום שבו הוא נאלץ להחביא את דעותיו כי הן נחשבות לא לגיטימיות? במילים אחרות, האם ההייטק רוצה לחזור אחורה לימים שבהם רק אנשים מסוג מסוים היו עובדים בתעשייה?
אבל האמת שכל אלו הן רק בעיות פרקטיות. מעל לכל זה מרחפת שאלה מוסרית גדולה. אנשי השמאל, "מגיני הדמוקרטיה" בעיני עצמם, מערערים למעשה ובלי לשים לב על אחד העקרונות המקודשים בדמוקרטיה – קול אחד לכל אחד (one man, one vote).
הרי מה עומד מאחורי "מחאת ההייטקיסטים"? למה הדעה שלהם חשובה יותר מאשר מחאת נהגי המוניות או המוכרים בחנויות הבגדים? אני חושש שהסאבטקסט של המחאה הוא "יש שווים ויש שווים יותר". נכון, בנובמבר נערכו בחירות כלליות ובהן השמאל הפסיד, אבל תראו איזו תמיכה יש להם בהייטק! במשרדי עורכי הדין! באקדמיה! במילים אחרות, אמנם אנחנו המיעוט אבל אנחנו האליטה. הקול שלנו שווה יותר!
אינני טוען שכל אותם המפגינים באמת חושבים כך, אבל כדאי להם לשים לב למשמעות הצעדים שלהם. אם הם רוצים למחות – זו זכותם המלאה, שיבואו להפגין כמו כל אדם אחר. אבל אם הם מתיימרים לדבר בשם ציבור גדול שהם לא מייצגים, וחמור מכך – אם הם רומזים שהדעה שלהם שווה יותר – זה הדבר הכי רחוק שיש מדמוקרטיה.
