"אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו". אמר נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי ז"ל, בראיון ל"הארץ" בשנת 2000. הראיון נערך רק חמש שנים לאחר "פס"ד המזרחי" המפורסם, בו הוכרזה "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק הקובעת הלכה למעשה כי למדינת ישראל יש "חוקה" ובית המשפט רשאי לפסול את חוקי הכנסת אם הם אינם הולמים אותה לדעתו.
רקע משפטי קצרצר: השופט לנדוי אחז בתפיסה שמרנית של המשפט והתנגד לאקטיביזם השיפוטי של ברק (וכנראה גם לדעותיו הפוליטיות). אבל מעבר להתנגדות המשפטית, שניתן לראות בה עדות לחילוקי דעות מקצועיים גרידא, השופט לנדוי ראה את הנולד והסביר מדוע הנזק באקטיביזם השיפוטי של ברק עולה על התועלת.
"(מטרתו של ברק היא..) להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל", אמר לנדוי. "ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון… כי בית המשפט נכנס לתוך… ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט…מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות".
לנדוי לא היה היחיד שהזהיר את ברק מההיבריס הטמון במהפכה המשטרית עליה הצהיר ומהנזקים שהיא נושאת בחובה. באותו פס"ד המזרחי עצמו, כתב השופט חשין ז"ל – לא שמרן, לא דתי, ודאי לא איש ימין – את המובן מאליו: אי אפשר פשוט "לפסוק" בבית משפט שיש לישראל חוקה מחייבת (וממילא אי אפשר שבית המשפט ייקח לעצמו את הסמכות לפסול חוקי הכנסת). "אתנגד בכל כוחי כי נכיר סמכות לכנסת לחקוק חוקה על דרך פסיקה של בית המשפט…על-פי תפיסות שנויות במחלוקת, שלא קנו להן אחיזת סלע בחברה בישראל. והעם היכן הוא? וכי לא ראוי שנשאל את דעתו? אדרבא: נקרא לעם ונשאלה את פיו".
זאת הייתה ונשארה הנקודה המרכזית במחלוקת הציבורית על חוקה ומשפט בישראל מאז 1992, אז נחקקו חוקי היסוד המדוברים, ועד לרפורמה של השר לוין היום: מי קובע בעניינים ערכיים, הכנסת או בית המשפט? הרוב הדמוקרטי או המיעוט הנאור (לפחות בעיני עצמו)?
"אפלטון, בספר המדינה שלו, הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה", אמר לנדוי באותו ראיון. "לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים… יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט".
מה שהיה בגדר רעיון אקדמי שאהרן ברק נלחם למענו בפסקי דין ומאמרים מלומדים, הפך היום לתנועה ממשית ומוחשית ואף אלימה (את נחת זרועה הרגיש נהג אלמוני ברחוב קפלן שהוכה אל מול המצלמות לאחר שיצא מרכבו כדי למחות על חסימת הכביש).
מהי מטרת הפגנות האליטה הצוברות תאוצה בתל אביב, אם לא ביטול תוצאות הבחירות בכוח? איך עוד אפשר לכנות את תביעת המפגינים מן הממשלה שאך נוסדה לסגת מהרפורמה המשפטית, אם לא "כרסום ברעיון הפרלמנט כריבון"? חודשיים בלבד לאחר הבחירות שהביאו לתוצאות המוצקות והמובהקות ביותר בשבע השנים האחרונות, האליטה המפגינה לא מוחה על סעיף זה או אחר ברפורמה אלא מתמרדת נגד עצם הרעיון של התנגדות פרלמנטרית למהפכה החוקתית של ברק.
כותרות, בכלי התקשורת בחו"ל המסקרים את גל המחאה, מביעות פקפוק בעצם הדמוקרטיה הישראלית ועלולות להצטבר לכדור שלג שיפגע ממשית בישראל, אבל נציגי המחנה הזה לא מתביישים אלא מתגאים בזה, מצטטים בגאווה את הכותרות האלה ומנופפים בהן כנשק. מילא היה זה מיעוט שנרמסו זכויותיו שמפגין, כמו תושבי גוש קטיף שממשלת ישראל החליטה לגרשם מבתיהם, אבל זה לא המצב. ההפיכה המשטרית של אהרן ברק מגלה את פניה האמתיות ומביאה אותנו למצב בו המיעוט מפגין נגד הרוב מבלי שנפגעה אף זכות מזכויותיו, פרט לזכות למשול ברוב בעורמה דרך מערכת המשפט, זכות שמעולם לא הוקנתה לו באמת. לנדוי צדק.
