באוגוסט 2015, תשעה ימים אחרי שבג"ץ פסל בפעם השלישית את התיקון לחוק למניעת הסתננות, יצאנו להפגנה מיוזעת בדרישה שהמדינה תיישם לכל הפחות את מדיניות הפיזור. הגענו לכיכר הזית ברחוב מסילת ישרים והתחלנו לעשות "הקפות" עם תרועות ודגלי ישראל, כאשר המשטרה חוצצת בינינו לבין החבורה שבאה להפגין את שמחתה לאידן של הזקנות שזעקו שם את נשמתן.
על המדרכה, בריחוק מה ממוקד ההפגנה, עמד גבר לבוש חולצה שחורה וצפה במתרחש. בתום ההפגנה הוא ניגש אליי וביקש את רשותי להתלוות אליי בהליכה לביתי. בדרך למדתי ששמו דויד, הוא בן 40, מגיע מיישוב מבוסס בשרון ועובד בתחום המחשבים.
"יש לך חצי שעה לדבר על משהו?"
התיישבנו על גדר הבטון הנמוכה בכניסה לבניין, גילגלתי סיגריה והוא פצח במונולוג שנשמע לי אז כאילו יצא מספר של אורוול. הוא סיפר על ייעוץ משפטי לממשלה שאינו באמת ייעוץ, על ייצוג משפטי לממשלה שאינו באמת ייצוג, ועל ממשלה שלא באמת מושלת – והכול בניצוחם של שופטים, כלי תקשורת ואנשי אקדמיה שמגינים על כוחם בחירוף נפש. והוא סיפר לי על אהרון ברק.
"עוד בחור הזוי", חשבה השמאלנית לשעבר שכל חייה חונכה להעריץ את מערכת המשפט.
ואז הוא נעמד וניכר היה שהוא חוכך בדעתו כיצד יוכל להסביר לי מה לעזאזל הוא רוצה ממני בשעת לילה מאוחרת כל כך.
"על המציאות הזו למדתי לפני כמעט עשר שנים והבטחתי לעצמי שביום שיקום המאבק הנכון שבכוחו לפרק את המבנה הקלוקל הזה, אסייע לו כמיטב יכולתי", הוא אמר. "אני עוקב אחרי הסיפור שלכם בדרום תל אביב לא מעט זמן, ועכשיו כשבג"צ אמר את שאמר אני משוכנע במאת האחוזים שהמאבק שלכם הוא הדבר האמיתי. והוא כזה גם בעיקר בגלל מה שאין בו – מגזריות. אני מאמין שאנחנו בתחילתה של סערה אדירה, ואת נמצאת ממש בעין הסערה. הסיפור הזה גדול בהרבה מדרום תל אביב, והמסתננים הם רק חלק אחד ממנו. את עוד תראי שהזעקה של הזקנות השבורות מההפגנה הלילה תישמע לבסוף בכל בית בישראל, והיא זו שתחתור מתחת לבג"צ ותחרוך את גלימות שופטיו".
טוב, עכשיו כבר אין שאלה. הבחור מטורף על מלא.
הוא חייך והוציא מכיסו 400 ש"ח. "תרומה למאבק," אמר, "נתכתב". הוא פנה לדרכו ואני עליתי הביתה מבולבלת, מסוחררת, ומסרבת לעכל את מה ששמעתי.
אבל בסופו של דבר, בדיוק כפי שהוא ניבא, החל המאבק לשנות את אופיו. ובעקבות השינוי באו גם הדמוניזציה האישית וההשחרה של המאבק, הרדיפה המשטרתית, אינספור המעצרים וכתבי האישום. והניפוץ המוחלט של האמון במערכת אכיפת החוק.
מהפגנות מקומיות עברנו להפגנות סוערות מול בתי נשיאות העליון. במקום להתדפק על דלתות העירייה הגענו לבית ראש הממשלה. מול צנזורה קשוחה ברשתות ומשטור השיח בתקשורת הארצית, שניסתה בכל כוחה להשתיק אותנו, עשתה הזעקה את דרכה – לאט ובהתמדה – לכתובת הנמען.
חמש שנים היינו כמעט בלתי נפרדים, ומה לא עשינו. צעדנו יחד בהפגנות פרועות וישבנו בכנסים משפטיים משמימים. נסענו לשיחות ליליות בירושלים וניהלנו מו"מים קשוחים עם מפלגות בימי בחירות. חיברנו אינספור מסמכי עמדה ותוכניות אופרטיביות, ותכננו פעולות מחאה שיכופפו את ידה של התקשורת. גם כשנראה היה שנחרץ גורלנו מול ביטול תוכנית ההרחקה למדינה שלישית וקבלת "מתווה הכניעה" של האו"ם, שנועד למוטט את הנחת היסוד הציונית של מדינת הלאום של העם היהודי, הצלחנו להביא לגניזתו (ובהמשך – בתחבולנות פוליטית ובמחיר כבד – חיסלנו אותו סופית).
לפני שנתיים נשאב דויד בחזרה לעולמו הזעיר־בורגני ונעלם מהשטח, אבל המילים שאמר באותו לילה נשארו איתי לתמיד.
אני לא תמימה ואני יודעת היטב שאילולא הגילויים במשפטו של נתניהו (כמו גם הטירוף שאחז באופוזיציה והקמת ממשלת בנט-לפיד) היינו צריכים להמתין עוד שנים עד להבשלתה של הרפורמה המשפטית, אבל אני גם יודעת שבדרום תל אביב איבד בית המשפט באופן סופי את אמונו של עם ישראל. מכאן יצא הניצוץ שהצית את התבערה הגדולה שאנו חוזים בה כעת.
