הרשת מתחלחלת בשעות האחרונות מהחלטתו של עיתון הארץ לפטר את העיתונאי המאוד ימני בדעותיו גדי טאוב. סיבת הפיטורים הרשמית, כפי שנכתבה במכתב שנשלח אליו: הדמוקרטיה מתגוננת ואין מקום למאמרים שמדברים בעד הרפורמה.
ברמה האישית – ברור שאני נעצבת לשמוע על כל אדם שנלקח ממנו מטה לחמו, בטח כותב מוכשר ונבון כמו טאוב. גם ברמה הרעיונית, מהלך כזה מעיד הרבה על יכולת ההכלה של העיתון ועל צביעות מצד מי שמציגים את עצמם כאבירי חופש הביטוי. ובכל זאת יש פה עניין, משום שעיתון הארץ לא בחר לפטר את טאוב במחשכים, אלא שיגר אליו מכתב בידיעה שהוא כנראה הולך להתפרסם ולחרוך את הטוויטר. כלומר, לעיתון הארץ אין בעיה שיידעו שהם מפטרים כותב שלהם מסיבות אידיאולוגיות – אדרבה, הם מצהירים על כך בפומבי. ברוב כלי התקשורת שאנחנו מכירים זה לא עובד ככה. אם מישהו מגדיש את הסאה, לרוב הוא יזכה במכתב פיטורים לקוני וייאלץ לנחש את הסיבות.
לגדי טאוב חסכו את הניחושים, ובאופן די צפוי עיתונאים מהימין מיהרו להגיב. "הכי חסרים לי כרגע בפיד כל אבירי זכויות האדם שיגנו את פיטורי ד”ר גדי טאוב מ'הארץ' רק בגלל דעותיו. נעלמו. תעלומה", כתב העיתונאי ינון מגל. "פיטורי ד”ר טאוב – בולשביזם במלוא הדרו. להקיא מהצביעות", אמר אראל סג"ל. "אבירי הדמוקרטיה וחופש הביטוי סותמים עכשיו לד”ר גדי טאוב את הפה, ובאותה נשימה הם מזהירים שנהפוך להונגריה", הוסיף איש התקשורת שרון גל.
לא שאין אמת בדבריהם, כולם צודקים. עיתון הארץ חשף את ערוותו האידיאולוגית. אין ספק בזה בכלל. ובכל זאת, בשולי עניין הפיטורים ראוי להידרש לשאלת עומק רחבה יותר. לא יזיק לבחון איך מתנהלים כלי תקשורת אחרים כשנופל להם בדסק או באולפן אדם עם עמדות שמאתגרות את הקו האידיאולוגי.
* * *
אני למשל זוכרת ערב שבו התארחתי בתוכנית הפטריוטים. היינו איזה ארבעה אנשי ימין או מרכז על שמאלני אחד – יריב אופנהיימר. ואני ממש זוכרת איך הבמאי הנחה אותנו באוזנייה – "תגיבו, תגיבו ליריב", וכולם התחילו להעלות לעברו את הטונים. אז יריב אופנהיימר ישב שם, הוא קיבל את הבמה שלו, אבל לא על תקן שמאלני מחמד אלא על תקן שמאלן הכאפות של האולפן.
בערוץ 14 מתגאים שהם משלבים אנשי שמאל ודתיים פרוגרסיביים בתוכניות שלהם, וזה נכון, אבל את התפקיד הטלוויזיוני שלהם קשה לפספס – הם שם כדי שיהיה על מי לצעוק. רק לפני כמה שבועות פרסם ערוץ 14 קטע שבו שי גולדן מתפוצץ על בתיה כהנא דרור לאחר שאמרה משפט על החרדים שלא היה לרוחו. במשך דקות ארוכות הבהיר לה שאין מקום לדיבורים כאלה באולפן שלו. גולדן הוא עיתונאי נהדר, אני מאוד מעריכה אותו, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי – אם עמדותיה כל כך בלתי נשמעות, למה בכלל להזמין אותה לדבר?
את ערוץ 14 עוד אפשר להבין. חלק מהתרבות הטלוויזיונית שהתפתחה שם היא תגובת נגד למה שהתרחש בעבר באולפני הערוצים המרכזיים. הרבה מהמנחים שמגישים שם ישבו במשך שנים באולפני קשת ורשת כשפרשני שמאל חובטים בהם. אבל יש כלי תקשורת שכל הוויכוח הזה מתרחש אצלם מאחורי הקלעים, רובם למעשה. המציאות היא שאת רוב מקרי סתימת הפיות אנחנו בכלל לא רואים. הם נזילים, הם עמומים. כתב מגיש מאמר והעורך פוסל לו. מו"ל רומז בשיחות מסדרון מה הוא חושב על נושא מסוים, והעורכים מיישרים קו במאמרי הדעות. אדם עולה לראיון ברדיו רק בשביל לחטוף צעקות, או שהוא מתחיל לדבר ומתישהו חותכים אותו כי הבמאי לא אוהב את הקו. אלה המקרים מעצבי המציאות שאנחנו פחות נדרשים אליהם. אדם קורא מאמר בעיתון והוא לא יודע בכלל מה האינטרסים שעומדים מאחוריו, מי דיבר עם מי, מי חייב למי.
עיתון הארץ בוחר את כותביו לפי קו פוליטי ברור ומפטר אותם מסיבות מוצהרות, אבל לפחות אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. לפחות הדברים על השולחן. הארץ גם מוכן לשלם במחיר הפופולריות שלו ובמספר המנויים בשביל הקו האידיאולוגי. רוב כלי התקשורת מעדיפים להמשיך להעמיד פני אובייקטיביים ולייצר מצג שווא של ישראליות או קונצנזואליות. את מה שמתרחש באמת בתוך המערכת מספרים רק הכתבים ביניהם: "חתכו לי משפטים", "החליפו לי כותרת", "ביקשו ממני לעדן", "רמזו לי שלא כדאי שאכתוב על זה".
בעבר נהגו למדוד עיתונות טובה על פי מגוון בעלי הדעות שכותבים בה, אבל אולי עדיף לו לקורא שיעמוד מול עיתונות פחות מגוונת אך עם קו אידיאולוגי מוצהר. זה עיתון שמאלני, זה עיתון ימני, זה ערוץ שמקדם את ביבי, זה ערוץ שמקדם את רק לא ביבי. פעם הייתה כאן עיתונות כזאת, מפלגתית. אדם קנה את עיתון "דבר" או "חזית העם" וידע בדיוק מה הוא מקבל. אם הוא רצה להרחיב את דעותיו, הוא קנה גם את העיתון השני בבחינת "דע את האויב". זה נשמע טיפה מיושן, אבל אולי זה עדיף. אולי אנחנו מתקרבים לעידן בריא יותר, שבו כלי התקשורת פשוט יוצאים מהארון.
