התפיסה ש"האדם הרגיל" הוא חילוני אשכנזי, מושרשת בתרבות הישראלית ומשפיעה עלינו

במחלקת הבייניש שהעברתי בה את הטירונות, היינו שלושים ותשעה בחורי ישיבה ובחור מסורתי אחד, שנקלע לשם בטעות ונאלץ להסתדר עם ההתחכמויות הביינישיות שלנו. בסוף שבעת השבועות של הטירונות, שאפשר היה לדחוס לשבועיים וחצי ועוד היה נשאר זמן לקפוץ לשק"ם אבל לא נפתח את זה עכשיו, תכננו כנהוג להוציא חולצה, ועליה הכיתוב "קשה יש רק בלחם, וגם ממנו יש לי פטור" כמחווה לתעשיית הפטורים המפוארת שאפיינה את המחלקה ואת הבסיס כולו. מתחת הכיתוב היה ציור סטנדרטי של חייל.

יום לפני שהודפסו החולצות, הבחור המסורתי גילה שהחייל המצויר אמור להיות חבוש כיפה, עטור זקן ועם ציציות משתלשלות מהמדים. "אבל למה לא לעשות פשוט מישהו רגיל", הוא שאל בהפתעה מהולה בייאוש, ואני הסברתי לו בעדינות שבשבילנו ככה נראה מישהו רגיל.

נישתי

הסיפור הזה הוא אנקדוטה, אבל מאחוריו מסתתרת שאלה גדולה: מה "רגיל" ומה לא. למשל, במשרד החינוך יש מסלול ממלכתי ומסלול ממלכתי-דתי, ולא ממלכתי וממלכתי-חילוני, מה שמגדיר שברירת המחדל של הממלכה שלנו (מסתבר שאנחנו חיים בממלכה) הוא החילוני. כך גם אריק איינשטיין ושלמה ארצי הם יוצרי מוזיקה ישראלית, לעומת משה פרץ ועומר אדם, שיוצרים מוזיקה ים-תיכונית.

אלה רק שניים מהסימנים לכך במדינת ישראל הרחוב התרבותי הוא חילוני. חילוני מכיל אמנם, שיש בו מקום גם לזרמים נוספים. בטלוויזיה היו בשנים האחרונות כמה סדרות על חרדים, למשל – אבל ברור שהזרמים האחרים נחשבים למשהו אקזוטי. אף פעם לא שמעתם שמישהו אומר שהוא צופה ב"סדרה על חילונים", נכון?

התפיסה הזו לפעמים הופכת גם לצנזורה עצמית, או לפחות לסוג של התנצלות. דוגמה קטנה נמצאת ברשתות החברתיות – כשמישהו כותב איזו בדיחה או משחק מילים ששייך לעולם התורה, לחברה הדתית-לאומית, או לתחום אחר שמעניין רק חלק מהאנשים, הוא מוסיף את ההשטאג: #נישתי, כדי להבהיר שזה לא נורא אם לא הבנתם, זה פשוט שייך לנישה מסוימת. לפעמים הכותב לא מציין את המילה, ואחד המגיבים מתנדב להדביק לו את המילה הזו בתגובה, וכמו אומר: "מה אתה חושב לעצמך שאתה מספר פה ככה בדיחות שלא מעניינות את כולם ואפילו לא טורח להתריע מראש".

למען האמת כמעט אין הומור שאינו נישתי. כשמישהו מספר חוויית "הרגע הזה ש…" מסצנת המועדונים בשישי בלילה, הוא מספר בדיחה שמשותפת לחלק די ספציפי מהאוכלוסייה הישראלית, אבל איכשהו נחשבת למיינסטרימית יותר מאשר הרגע הזה שאתה הולך לבחור ארבעת המינים, ואפילו הרגע הזה שאתה מטייל בצפון. גם חוויה שקרתה למישהו במשרד, בעצם לא משותפת לרוב הישראלים – היא מוציאה את כל עובדי הכפיים, הנהגים, המורים, העצמאיים, החיילים ועוד. האם יותר אנשים מגיעים מדי יום למשרד, מאשר אנשים שהולכים בשבת לבית הכנסת? אני לא בטוח, ודאי שהפער לא כזה דרמטי, ובכל זאת חוויית המשרד נחשבת לחוויה כללית וחוויית בית הכנסת נחשבת למגזרית.

דוגמה גדולה יותר אפשר למצוא בתחום התרבות. כשעמוס עוז, למשל, כותב על סטודנטים בירושלים, כשמאיר שלו מספר על חיי העמק, אנחנו תופסים את הסיפורים שלהם כתיאור של חוויה כלל-ישראלית. לעומת זאת, סיפור שמתרחש בישיבה, טוב ככל שיהיה (בינתיים ראיתי לא מעט סיפורים טובים כאלה, אם כי אף אחד מהם כמובן לא היה ברמה של עמוס עוז), תמיד ייתפס כסיפור מגזרי.

הדבר הזה גורם לכך שגם יוצרים שגדלו בעולם הדתי יעדיפו פחות לעסוק בו. לצד סופרים טובים שהספרים שלהם עוסקים באופן טבעי באנשים דתיים, פשוט כי עבורם גבר חבוש כיפה ואישה עטוית מטפחת הם "אדם רגיל", יש כאלה שמעדיפים לכוון אל המיינסטרים ולדבר על מה שנתפס במרחב הישראלי כאדם רגיל, כלומר חילוני (או לפחות אדם שלא מוזכר בפירוש שום אקט דתי שלו).

בעולם המוזיקה הסכר הזה כבר נפרץ. ישי ריבו שר על הקשר שלו לקב"ה, חנן בן ארי שר על הילדות שלו כנער מתנחל, וכל השירים שלו שואבים השראה מהמקורות ברמות שונות, ושניהם כבר חצו את הרף שהופך זמר מ"זמר דתי-לאומי" ל"זמר ישראלי". עולם הספרות והטלוויזיה עדיין ממתינים לדתי-לאומי שיהיה טוב מספיק כדי להניח על השולחן יצירה שמתרחשת בעולם דתי, ופשוט הופכת למיינסטרים.

עוד מילה על עולם הישיבות

והערה בעניין אחר: לפני כמה שבועות כתבתי על כך שבחורי ישיבה צריכים לזכור כל הזמן שיש להם משימה, ושהשהות שלהם בעולם הישיבות צריכה להיות מכוונת מטרה.

השבוע קיבלתי הודעה מחבר בישיבה, שתמיד מארגן מסיבות גדולות לרגל סיום מסכת בדף היומי, ולמרות שעברתי דירה הוא לא הוציא אותי מרשימת התפוצה. הוא כתב שלאחר התייעצות עם ראש הישיבה, ובמטרה למנוע ביטול תורה, המסיבה שתיערך ב-22:15 תהיה ללא פרסום פומבי, רק למסיימי המסכת.

וזה זמן טוב להזכיר שגם אם יש ביקורת, בסופו של דבר יש מספר גדול מאוד של תלמידי ישיבה שבהחלט מנצלים את הזמן ללימוד תורה. עד השנה האחרונה הייתי בעצמי חלק מהעולם הזה, ואפילו לא נראה לי חריג שבסוף יום שלם של לימוד, אחרי 22:00 בלילה – כשכל אדם עובד כבר מזמן סיים את סדר היום ועכשיו הוא מתכרבל מול נטפליקס – הם עדיין חוששים מביטול תורה, ומעדיפים להשאיר את רוב החבר'ה בבית המדרש. והם עושים את זה יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. כן ירבו.