מהכביש לבאר־שבע אי אפשר לראות את הבריכה הציבורית הראשונה במגזר הבדואי שתיחנך בקרוב בעיר רהט, וגם לא את היכל התרבות הראשון שנבנה בעיר. אם לא נכנסים לעיירה חורה, אי אפשר לראות את הקניון הראשון במגזר שנבנה שם, וגם לא את תחנת כיבוי האש הראשונה ואת בתי הספר היפים והחדשים. כן, הנוסעים בכבישי הנגב מכירים את המגזר הבדואי בעיקר דרך הפחונים שבצידי הדרך. כשלא נכנסים ליישובים, אי אפשר לראות את אלפי המגרשים החדשים המוכנים לבנייה, שמשוּוקים שם בשנה האחרונה. בְּחורה למשל, יימסרו רק בחודש הקרוב 110 מגרשים לבנייה, בשכונה חדשה שיצאה לשיווק לפני שבעה חודשים בלבד. בסך הכול עומדת הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב לשווק בחמש השנים הקרובות כ־40 אלף יחידות דיור. תנופת הבנייה והפיתוח נעשית בשיתוף פעולה עם ראשי הרשויות במגזר.
ביום שלישי התקיים סיור כתבים ביישובים הבדואיים בנגב, יחד עם השר אורי אריאל, הממונה על המגזר הבדואי בממשלה הנוכחית, ועם יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית. הסיור יצא מאזור התעשייה עידן הנגב, כשעה נסיעה מירושלים ומתל־אביב, והוזמנו אליו לא רק עיתונאים שמסקרים את הדרום. אבל שלא במפתיע, אין הרבה עיתונאים שמגלים עניין אמיתי במגזר הבדואי. בתקשורת הישראלית של ימינו לא צריך לסייר ברהט או בלקיה בשביל לכתוב מאמר זועם נגד המגזר הבדואי. מצד שני, גם כדי לטעון שהמדינה מזניחה את המגזר לא ממש צריך לקום מהכורסה כדי לבדוק אם זה נכון.
אלה שכן טרחו להגיע לסיור, לא יכלו להתעלם מהיקף ההשקעה הממשלתית בתשתיות היישובים הבדואיים בנגב, במסגרת תוכנית החומש שקיבלה הממשלה לפני כשנה. מעבר לשיווק מגרשים לבנייה ומלבד מבני הציבור שנבנים, מוקמות ביישובים תחנות כיבוי אש ומשטרה; נבנים, רק השנה, 95 גני ילדים ומאות כיתות לימוד, ומפותחים עשרה אזורי תעשייה, מסחר ותעסוקה.
אבל לצד הגזרים, יש גם מקלות. תקציב גופי אכיפת החוק הוגדל פי שלושה, וגם היקף הריסות הבתים גדל באופן משמעותי. בשנת 2015 נהרסו כאלף בתים לא חוקיים במגזר הבדואי בנגב. בשנת 2016 עלה מספר ההריסות ל־1,250, ובשנת 2017 הוא כבר עמד על 2,200. לתשומת לב הטוענים שהמגזר הבדואי מופלה לטובה בכל הקשור להריסות מבנים לא חוקיים.
ביישוב לקיה הצטרף לסיור כאמל אבו־נאדי, קצין משוחרר מצה"ל המשמש קצין הביטחון של לקיה. השר אריאל ניצל את ההזדמנות כדי לספר על 15 קרווילות שיוקצו בקרוב לקצינים מהמגזר המתגוררים בפזורה הבדואית הלא מוסדרת. המשרתים בצה"ל מקבלים גם עדיפות בבחירת המגרשים לבנייה. אחרי ירידה מתמשכת בשיעור המתגייסים מהמגזר, ברשות להסדרת ההתיישבות הבדואית מציגים עכשיו נתונים מעודדים גם בתחום הזה. בשנת 2016 עמד מספר המתגייסים בקרב הבדואים בדרום על כמאה בלבד. בשנת 2017 היו כבר 145, ובשנת 2018 המטרה היא לחצות את קו 200 המתגייסים. עם זאת, בהתחשב בעובדה שבכל מחזור גיוס יש כ־2,800 נערים, מספר המתגייסים עדיין נמוך מאוד. במקביל לגיוס הבנים דיווח השר אריאל על מאות בנות בדואיות המתגייסות לשירות הלאומי־אזרחי, תופעה חדשה במגזר.
אבו־נאדי סיפר על תושבים מהפזורה הסמוכה ליישובים המוכרים שעוברים בתקופה האחרונה לתוך היישובים בעקבות הבנייה הנרחבת, וחתם את דבריו בביקורת על 'הרשימה המשותפת', שמתיימרת לייצג בכנסת גם את המגזר הבדואי. לדבריו, חברי הכנסת של הרשימה מעוניינים בהנצחת המצב הקשה של המגזר, ולפיכך מתנגדים לכל יוזמה ממשלתית של השקעה במגזר. השר אריאל העיר בחיוך שאבו־נאדי עדיין לא עומד להצביע לבית היהודי. מצד שני, בעבר כבר היו לא מעט יישובים ערביים שהעניקו עשרות אחוזי הצבעה לש"ס בעקבות השקעתה במגזר; בבחירות 2013 למשל, קיבלה ש"ס 60 אחוזים מקולות היישוב הבדואי תראבין. אולי בבחירות הבאות יהיו בדואים שיצביעו למפלגתו של אורי אריאל.
תרבות מקומית
אחת הסוגיות המעסיקות בקביעות את אנשי התרבות בפריפריה היא היחס בין היצירה התרבותית בפריפריה לזו שבמרכז. האם היצירה התרבותית בפריפריה אמורה להציב אלטרנטיבה עצמאית ושונה מזו שבמרכז? והאם יש בכלל דבר כזה "תרבות פריפריאלית"? המוזיקאי דויד פרץ, תושב באר־שבע, עוסק בסוגיה הזאת שנים רבות ויש לו תשובות יפות משלו, אבל השבוע הוא הפך את הסוגיה הזאת לכנס בן יומיים שיזם. כנס דימונה לתרבות ופריפריה נועד לבחון את הזיקה בין תרבות לפריפריה הן דרך המחקר האקדמי והן דרך אנשי התרבות.
במושב שבו נכחתי התקיים רב־שיח של אנשי תרבות בפריפריה בשאלת התרבות המקומית. שירה לפידות מהמחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, סיפרה על 'פּוֹאֶטִיפֶרְיָה', מיזם שירה שמתקיים כמה שנים במסגרת פסטיבל תרבות באופקים, שרוב היוצרים בו הם תושבי המקום. נעם כהן, מנהל המתנ"ס של דימונה, סיפר על סאנגם, הצגה שהעלו לאחרונה תושבי דימונה על סרט הודי קלאסי משנות השישים. עשרות תושבים מדימונה למדו את השפה ההינדית, שתו בהפסקות צ'אי ובסוף ההצגה פרצו בריקודים הודיים סוערים. אורן עמית, מנהל המרכז לאמנות עכשווית בערד, סיפר על פריטים ארכיוניים פרטיים של תושבים מערד שהפכו למדבקות קיר על לוחות המודעות, וחיברו בין עבר להווה ובין פרטי לציבורי. כשעמית נשאל האם חשובה לו ההכרה התל־אביבית באמנות שהוא יוצר בערד, הוא ענה בפשטות שכן. כשמוסיפים מרכיב עם משמעות לשיח האמנותי והתרבותי, טבעי לשאוף שלא רק המקומיים יכירו בו.
השיח בכנס התחבר אצלי ל'סבטלנה', ההצגה החדשה שעלתה בשבוע שעבר בתיאטרון דימונה. סבטלנה היא כתבת תרבות צעירה בדימונה, עם מבטא רוסי כבד המסגיר את מוצאה. היא שואפת להשתייך לחברה הישראלית ומזמינה את תושבי העיר לערב תרבות ייחודי, אבל משהו מסתבך בדרך. השחקנית שמגלמת את סבטלנה היא נצנת זננך מקונן, בת הקהילה האתיופית. במהלך ההצגה מתברר שבתוך סבטלנה מתחבאת דמות מהקהילה האתיופית, והשתיים מנהלות ביניהן ויכוח סוער על מקומה של הזהות העדתית בתוך הזהות הישראלית. כמו מחזות אחרים שהעלה תיאטרון דימונה בשנים האחרונות, המחזה 'סבטלנה' עונה בהחלט להגדרה של יצירה מקומית אותנטית שלא הייתה יכולה להיווצר בתל־אביב. 
