את הרשימה הזו מבקש אני להקדיש לעניין חופש הבחירה של האדם, נושא המעסיק את הפילוסופיה והמדע כבר אלפי שנים. אם נחזור אחורה לפילוסופיה היוונית, התזה של אריסטו הייתה שיש באדם מספר כוחות. מצד אחד ישנו הכוח המדמה, שבמידה מסוימת מקביל לפסיכולוגיה האנושית. אך יש באדם גם את יכולת התנועה, או הפעילות הפיזיקלית.
הכוח המדמה יכול לגרום לאדם לנוע, והדבר נכון הן ביחס לבני אדם והן ביחס לבעלי חיים אחרים. העובדה שדימויים מסוימים בנפש האדם מביאים לידי פעילות פיזית, מסבירה את כוחו של ה"רצון". אולם לפי אריסטו, לצד הרצון, המשותף גם לבעלי חיים, יש לאדם גם תבונה. והתבונה יכולה גם היא להביא אותו לידי מעשה. זוהי יכולת אחרת של האדם. לשם כך השתמשו הפילוסופים בימי הביניים במושג "כוח הבחירה". באנגלית מבחינים בין Will (רצון) ובין Choice (בחירה). זוהי ההבחנה האריסטוטלית.
אם נמשיך הלאה את הרעיון של אריסטו, נוכל לומר שבסופו של דבר יש לאדם שני מנועים פנימיים, והאדם עומד בפני שתי אפשרויות: להיות מונע על ידי הדמיון, או להיות מונע על ידי התבונה. זו אגב דרכו של הרמב"ם, וגם של פרויד. ומה המחלוקת ביניהם? הם מסכימים בכול, חוץ מדבר אחד: מהו גן העדן, מהו היעד של האדם. לפי הרמב"ם, היעד הוא שהאדם יהיה נשלט על ידי התבונה. לפי פרויד, היעד הוא להשתחרר מהתבונה וללכת אחר הדמיון. זו המחלוקת. לפי פירוש הרמב"ם לסיפור אדם וחווה, ההליכה אחר הדמיון היא שהוציאה את האדם הראשון מגן עדן. לפי פרויד, התבונה היא הגורמת לטראומה הגדולה של האדם והיא המוציאה אותו מגן עדן.
בין איי־קיו למוסר
כנגד אריסטו ישנה התזה של אפלטון. אפלטון טוען שאצל האדם כוחה של התבונה הוא אבסולוטי. אם האדם יודע משהו, הוא איננו יכול ללכת כנגד ידיעה זו. כלומר, אף אחד לא יכול להתנהג כאילו אחד ועוד אחד אינם שניים. פירוש הדבר הוא שכשאדם עושה משהו לא טוב, משהו בלתי מוסרי, זו תוצאה של שגיאה בידיעה או בהבנה. אם אנו הולכים בגישה זו הרי שאנו טוענים בעצם את הטענה המופיעה בחז"ל, שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. פשוט מאוד, כל עבירה היא תוצאה של שגיאה. לפי אפלטון, לאדם אין בעצם חופש הכרעה, כי ברגע שהוא הגיע לידי הבנת האמת, אז האמת כבר משתלטת עליו ואין לו כבר חופש.
אריסטו התנגד לכך. הוא ראה שהאדם נתון במאבק בין כוחות. לפי אפלטון יש באדם היררכיה של כוחות שבראשן התבונה. אך לפי אריסטו קיים באדם מאבק בין כוחות, כך שהפעילות האנושית יכולה לנבוע מכוחות מנוגדים, כאשר הכוח החזק יותר מנצח. אריסטו דיבר על מושג שנקרא "חולשת הרצון". בלשוננו היינו צריכים לקרוא לזה "חולשת הבחירה". אף שכוח הבחירה יכול להניע את האדם, אם כוח זה חלש, אזי הכוח הנגדי ינצח והאדם ילך אחר רצונותיו הבסיסיים יותר. בסופו של דבר יש כאן כמעט הכרעה אוטומטית בין שני כוחות אלו. אפשר להסתכל על זה כמשהו מולד. יש אנשים שנולדים עם כוח עמידה חזק יותר בפני הפיתוי, וישנם שנולדים עם כוח חלש יותר. יוצא, אם כן, שגם זו עמדה דטרמיניסטית השוללת מהאדם חופש בחירה אמיתי.
אולם ישנה עמדה שלישית, ולפיה האדם נמצא במאבק תמידי אף שהגיע להבנת האמת. באדם יש דואליזם של שני כוחות, אך יש לו אפשרות הבחירה אחרי איזה מהם ללכת. ניתן לומר, אם כן, שהחופש הוא בעצם אפשרות המעבר מדטרמיניזם אחד לדטרמיניזם שני. האדם בוחר האם ללכת אחר יצרו או אחר שכלו. קאנט, למשל, פיתח מין גישה כזו. הוא מדבר על מאבק פנימי זה שבאדם, ועל האפשרות של האדם להיות מונע על ידי שכלו או להיכשל בכך. התיאוריה שפיתח הייתה שהמוסר הוא תולדה של התבונה, ומי שהגיע לדרגה שהוא הולך אחר שכלו, בהכרח יהיה מוסרי.
אולם היו כאלה שהתנגדו לעיקרון הזה של קאנט. המוסר של קאנט בנוי על התבונה. המתנגדים טענו לאפשרות אחרת, הבנויה דווקא על רגש או על סוג מסוים של רגש, שיהיה הבסיס להתנהגות המוסרית של האדם. מי שביטא זאת יפה היה שופנהאואר. במסורת היהודית היה זה שמואל דוד לוצאטו, שד"ל. הוא טען שההשקפה הזו, שהמוסר מקורו בתבונה, היא מסורת שקיבלנו כבר מהרמב"ם ועוד אחרים, אך זהו נטע זר שאנו צריכים להילחם נגדו. גישה זו טוענת שאין כל קשר או מתאם בין חכמה ואיי־קיו ובין מוסר. המוסר בנוי יותר על רגש, הנמצא היכן שהוא בין אמפתיה לסימפטיה.
החמור של בורידאן
נחזור לעניין הבחירה. אם האדם התגבר על הדמיון ופועל כעת על פי התבונה, האם הוא איבד את החופש? חופש ואמת הם מושגים העומדים לכאורה בסתירה זה לזה. הייתי מדמה זאת כך: איננו יכולים להיות חופשיים בעניינים שבהם המתמטיקה או חוקי הטבע קובעים, אבל בתחומים אחרים, כמו אומנות, שאין בהם מודל מוחלט, אולי ישנה אפשרות של חופש. אם נמשיך מכאן, אז כדי שהאדם שבחר בדרך התבונה יהיה באמת חופשי, יהיה עליו לוותר במידה מסוימת על מושג האמת. האמת והבחירה נמצאים בפני סתירה רצינית ביותר.
ואולם אני רוצה בכל זאת להציע מוצא לסבך הזה. אכן, כשאנו עומדים בפני הצורך להכריע בין אפשרויות, פעמים רבות ישנם טיעונים מדעיים או פילוסופיים שנשתמש בהם לשם כך. אולם בפועל ישנם מצבים שאין אפשרות להכריע בעזרת כלים אלו. מבחינת המדע והפילוסופיה ישנו מצב של אינדיפרנטיות – חוסר יכולת לקבל הכרעה רציונלית.
אתם בוודאי מכירים את דילמת החמור של בורידאן, שנתונים בפניו שתי ערימות שחת באותו מרחק בדיוק, והחמור צריך להכריע לאיזה כיוון ללכת. הטענה של בורידאן היא שהחמור ימות מרעב ולא יוכל להכריע. לפני הרבה שנים הבאתי דילמה זאת בפני תלמידיי, והיה ביניהם מושבניק אחד שאמר לי: אתה מכיר פילוסופים אבל אתה לא מכיר חמורים. זוהי ביקורת רצינית מאוד כנגד טענה זו. והשאלה היא האם קיימת אפשרות להכריע במקרה שאין הכרעה רציונלית. אני חושב שכן. כאן טמונה אפשרות אחת להבין את מקומה של הבחירה החופשית של האדם. על כך ועוד, בפעם הבאה בע"ה.
