השר שלמה קרעי רוצה לסגור את התאגיד, או לפחות לקצץ בתקציב שלו, או לכל הפחות לגרום לשביתת תסריטאים כך שבין אחת עשרה לשתיים עשרה בצהריים כל התסריטאים יפסיקו לעבוד וילכו לשבת בבתי קפה עם הלפטופ שלהם. לא שאני מתנגד, כן? בכל זאת יש לי איזה עבר קלוש כתסריטאי (גילוי נאות: אין לי גילוי נאות. מעולם לא עבדתי עם התאגיד), ואני אף פעם לא אתנגד לבתי קפה.
בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא שעד גיל 12 בערך כל הספרים שקראתי היו ספרי פנטזיה. לא באמת, כמובן, אבל אני קראתי אותם כספרי פנטזיה. ג'ינג'י? פנטזיה. החמישייה המפורסמת? פנטזיה. אף ספר שקראתי. ליטרלי אף. ספר. שקראתי. לא עסק בחיים שלי כילד דתי לאומי בירושלים. כולם סיפרו על ארצות שמעולם לא הייתי בהם, על חיים שמעולם לא חייתי ועל עולמות תרבותיים שלא הכרתי. הרגשתי כאילו אני באיזה אי בודד מנותק מהעולם, שאיש לא מכיר בקיומו.
בגיל 12 בערך ההורים שלי הביאו לנו ספר בשם "ילדי תרשיש באי הבודד". זה היה הרומן – הספר הארוך – הראשון שקראתי שעוסק בילדות שהייתה דומה באיזושהי צורה לילדות שהייתה לי. זה סיפור על שבעה ילדים דתיים לאומיים שמוצאים את עצמם באי בודד וצריכים להסתדר עם עצמם וכל זה. די מדהים, כשחושבים על זה רגע – בשביל לקרוא על מישהו שדומה לי הייתי צריך לקרוא על מישהו שבאמת היה באי בודד.
דמיון הוא לא תנאי הכרחי להזדהות. אנחנו מזדהים, כקוראים, עם חולשות וקשיים ותקוות, ולא עם כיפה או משקפיים. אבל חלק משמעותי מהחולשות והקשיים והתקוות שלנו קשורים גם ללוקליות שלנו, לספציפיות, לקונקרטיות שלנו – למה שהופך אותנו למה ולמי שאנחנו. התרבות שלנו היא "שלנו" במובן שבו היא מספרת את הסיפור שלנו, מתווכת לנו את הניואנסים שלנו ועוזרת לנו להתבונן, להבין ולהרגיש את עצמנו.
במובן הזה, קשה לסמוך על השוק החופשי שיפיק סדרה כנה, אמינה ונטולת השפעות. המסחריות הפוטנציאלית של הסדרה, של השירים, של הפודקאסטים או אפילו של החדשות, תהיה תמיד חלק מהדיון. הסדרות יספרו סיפורים שהם פחות ספציפיים, שפונות למכנה משותף רחב יותר, שבאיזשהו שלב בכלל לא יהיה מכנה משותף ישראלי. לצורך הדוגמא, הן יספרו סיפורים ישראלים על רצח בבית הספר, כדי למכור את הסיפור הזה בסוף לארצות הברית. הן יעזו פחות. פחות יבחנו גבולות, ינסו למצוא דרכים חדשות או סיפורים חדשים, כי בשלב הראשון זה פחות מסחרי, ובשביל מה.
היו יצירות משמעותיות ונישתיות לפני התאגיד, ויהיו גם אחריו. אבל המטרה של גוף השידור תהיה תמיד הפוכה – במקום להעמיד במרכז את התרבות, את הניואנסים, את המסורת התרבותית או המקומית, המטרה שלו תהיה להרוויח כסף באמצעות זה, ויש לזה משמעות.
אני לא נכנס לדיון הכלכלי הספציפי ואפילו לא דן בחשיבותו של גוף תקשורת ציבורי נטול אינטרסים כלכליים. זה לא טור מהסוג הזה. סורי. בשביל לריב על זה לכו לטוויטר. אני רק רוצה להגיד שבעיני, כמו שיש למדינה הון ציבורי או הון אנושי, יש לה גם הון תרבותי (וסליחה מבורדייה שאני גונב לו את המונח ועושה איתו מה שבא לי). ואת ההון התרבותי הזה צריך לטפח, לחדד ולהנגיש, כי הוא לא רק מוצר מסחרי (כלומר – מצד העסק – שטח פרסום או משהו שאפשר למכור) ולא רק אקט של בידור (כלומר מצד הצרכנים – דרך להעביר את הזמן), אלא גם, ואולי בעיקר, הדרכים שבהם אנחנו מבינים וחווים את עצמנו.
