בעוד כמה חודשים תחגוג מדינת ישראל 75 שנות עצמאות, וזה זמן טוב לבירור נוקב על דמותה של המדינה. תחום רלוונטי מתמיד ומצוי תדיר שעל סדר היום הוא מקומה של הדת במדינה.
בעבר, המתמודדים בזירה היו משני הקצוות של החברה הישראלית: חובשי הכיפה ושומרי המסורת תפסו פינה אחת בזמן ש‘היהודים החופשיים‘ בלשונו של הרב קוק תפסו את הפינה השנייה. נראה שהפעם המלחמה על היהדות מתרחשת כשמצד אחד עומדים מנהיגי הציבור החרדי ומן העבר השני ניצבים רוב הישראלים שמעוניינים במדינה יהודית. הם אולי מגדירים אותה בצורה שונה, אך בדברים מהותיים, כמו נישואין, גירושין וקיום ברית מילה קיימות הסכמות רחבות. או אותם 70% שלמשל לא אוכלים חמץ בפסח ו היהדות מהווה עבורם דרך חיים עבור אנשים כדתיים או שומרי מסורת וערך תרבותי משמעותי כאנשים חילונים.
במשך שנים רבות פועלים גופים וארגונים כמו נפש יהודי, ראש יהודי, גשר ואחרים בכדי להציג את "היהדות היפה", המכילה והמקרבת לכלל הציבור הישראל. פעולות אלו המונעות בידי משאבים ואנרגיה של פילנתרופים ואידיאליסטים, נענות באהבה והערכה ציבורית רחבה, ומביאות להתקרבות למקורות היהדות של קהלים שונים מתוך בחירה.
בפרשת השבע 'בא', נוחתת מכת חושך על המצרים במלוא עוצמתה. פירוש מרתק של 'נתיבות שלום', גורס כי מדובר על אפילה כבדה שמעולם לא נראתה כמוה עוד, חושך חזק במיוחד שהתרחש במשך שלושה ימים, וגרם למצרים ש"לא יראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו'". זאת בזמן שבמרחק לא רב משם יושבים בני ישראל ואצלם החיים מתנהלים כרגיל, רואים הכול ויש אור "במושבותם". ה'נתיבות שלום' מסביר שהחושך הזה הגיע ממקומות עליונים, וכשנשאל מהו חושך שכזה, הסביר שמדובר על אור גן עדן.
איך זה מסתדר? אור גן עדן, אותה מציאות נכספת בעולמות העליונים הופכת לאפילה דחוסה בעולמות התחתונים עבור אנשים מסויימים. כמו בפרסומות ישנה של מקדונלדס שבה אדם שמגיע לגיהנום, והוא מוקף בבחורות יפות והמבורגר עסיסי ושואל האם אכן זהו הגיהנום ? ואז רגע לאחר מכן פיו נחסם, הוא מבין שזהו אכן הגיהנום.
אריסטו מנסה להגדיר את מושג האור והאושר כסגולה המושגת על ידי שמירה על הממוצע, שהוא האיזון בין שני עודפים. משנתו של אריסטו על דרך האמצע מזכירה את הדרך האמצעית של הבודהה, אך ישנם הבדלים מסקרנים בין השניים: עבור אריסטו הממוצע היא השיטה להשגת סגולה או אם תרצו להשגת התכלית אך עבור בודהה אשר ניהל משא ומתן לקיצוניות, ניתן למצוא את האיזון בין סגפנות מחד וחיפוש אחר הנאה חושנית מאידך. האחרון מצא פיתרון בדרך האמצעית כדרישה מינימאלית לחיים מאוזנים ולא כמקור התכלית בפני עצמו.
שביל הזהב או דרך האמצע הם מושגים בתורת המידות, שראשיתם בפילוסופיה של העת העתיקה ומזוהים גם בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב" ם שהושפע ואף שכלל את הגותו של אריסטו תוך המלצה על מתינות, הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות.
משעשע לדמיין שבמציאות הפוליטית הישראלית הרמב"ם, אריסטו ובודהה היו עשויים להיתפס כחסרי עמוד שידרה. במציאות פוליטית מקוטבת, מסר מורכב הופך להיות בהכרח פשרני וחלש.
פרויקט "השבת הישראלית" שעלה על הפרק בשבוע החולף מאפשר לישראלים דתיים וחילונים לחלוק יחד תרבות ישראלית ואתרי מורשת. אין בו כל חילול שבת, ובמקרה הטוב, הוא גם תורם ליצירתו של חלל משותף המחבר בין הציבור הישראלי לתרבות ורוח, דרך השבת כאמצעי מאחד. אולם החוקים המובילים אג׳נדה לכאורה ״הלכתית״ המונעים הכנסת חמץ לבתי חולים, או הפרדה מגדרית בשמורות הטבע לא מקרבים איש לאלוהים וככל הנראה גם לא יפחיתו אכילת חמץ למי שמעוניין בכך, אלא רק מעודדים פירוד ואנטיגוזניזם.
כלל לא חשוב באיזה צד אתם נמצאים במפה הפוליטית, מדינת ישראל יותר מתמיד צריכה לנשום נשימה ארוכה ולהוריד את הרגל מהדוושה, לפני שתתנגש בקיר ובנוסף ואם אפשר, להחזיר לכאן את הצניעות שכל כך נשכחה אצל מנהיגינו.
כשהולכים בשביל ללא יכולת לראות את האחר, עשויים לחשוב שהאור שמציף את עולמי מוזן בהכרח מחושכו של החבר.
