כל כך הרבה שנים לא האמינו לנו, כל כך הרבה שנים שתקנו – שכשהתחלנו לדבר נוצרה הבנה שהדבר הראשון שאנחנו צריכות זה להאמין אחת לשנייה. שוטרים לא האמינו לנו, חוקרים לא האמינו לנו, בני משפחה וחברים ושכנים לא האמינו לנו. היינו חייבות קודם כול להאמין לעצמנו.
להאמין שאנחנו לא מדמיינות, לא משוגעות, לא מופקרות, לא סוטות. להאמין שאנחנו אמנם "בסך הכול נשים", אבל שהמילה שלנו נחשבת, שדעתנו לא כזאת קלה, שהקול שלנו צריך להישמע, שהוא חשוב, שיש לו מקום תחת השמש. שהעולם צריך אותו, לא רק אנחנו.
לא סתם המינוח "מאמינה לך" הפך לסלוגן של תמיכה במתלוננות על עבירות מין. הסבטקסט שלו אומר: בעולם שבו הנחת העבודה היא שלא מאמינים לך, אני מאמינה לך. הוא מכיל בתוכו את ההפכים. מחזיק בתוכו שנות דור של "אף אחד לא מאמין לך, ילדה, חבל על המילים".
אולי הסלוגן צריך להיות "איתך". או: "תדברי, יש מי שמקשיב". או: "עומדים לימינך". או: "איתך עד בירור חקר האמת"
אני רוצה להתמסר לאותה תנועה ש"מאמינה לך", כי אני יודעת שאם מתלוננת החליטה לפתוח את הפה, היא הולכת לשלם מחירים אישיים כבדים. ובעיקר כי ברוב מוחלט של המקרים היא דוברת אמת. ואני מכירה את הנתונים: פחות משני אחוזים של תלונות שווא בעבירות מין. אני רוצה להתמסר לתנועת "מאמינה לך", אבל יודעת גם שהזיכרון האנושי הוא דבר מתעתע, ושורה של מחקרים מעניינים שנעשו בשנים האחרונות הראו שצריך להיזהר עם ההסתמכות עליו. אני רוצה להתמסר לאותה אמונה, אבל לא להפוך את האמונה שלי לעיוורת, טיפשית או מסוכנת. אני רוצה להיות מאמינה טובה לאחיותיי, אבל מאמינה טובה גם לעצמי. בכושר השיפוט – גם אם המוגבל – שלי, באינטואיציה ובשכל הישר שלי. אף על פי שהמון המון מקרים בהיסטוריה הוכיחו שיש שכל עקום ורוע ורשעות בעולם, וגם דברים בלתי הגיוניים בעליל קרו על פני הכדור. ואף על פי כן הוא נוע־נע.
***
את נחמה תאנה פגשתי בחודש אלול האחרון. אני זוכרת היטב שכאשר עליתי למקום המפגש שלנו במעלית מלמלתי פרק תהילים. שיר המעלות ממעמקים קראתיך. עוד לא ידעתי מה בדיוק אשמע, אבל הרגשתי שאני זקוקה ל"עזרה שמיימית". אחרי שהדלת נפתחה ישבתי מול נחמה והקשבתי לה ולאחיה, יוסף בוירסקי. האמנתי להם. ולא האמנתי להם. האמנתי. ולא האמנתי. נחמה ישבה מולי ופרסה את סיפורה. ואני שתיתי מים. ואז קפה. ואז שוב מים. בסלון, ואז במרפסת, ואז שוב בסלון. והאמנתי לה. ולא האמנתי לה.
יש לנו תכונה אנושית (שיש בה ממד של מתיקות), שכשמספרים לנו משהו כל כך קשה לעיכול, משהו שמערער את תפיסת העולם שלנו על הטוב, הרע, המכוער והמכוער מאוד מאוד – אנחנו נדחה אותו. לא נרצה להאמין שקיים רוע כזה בעולם. שרב חשוב יכול לאנוס, שאימא יכולה לרצוח את ילדיה. הנפש שלנו תבקש לדחות את המידע. כפתור אדום יילחץ ואזעקת אמת תישמע בתוך המוח שלנו. נבקש לחזור להיות ילדים, להתכסות בשמיכה ולחלום על פיות וחדי קרן. לא, לא, זה סתם היה חלום רע, דמיון, רעיון עוועים. אבל אנחנו כבר לא ילדים. המציאות כבר לימדה אותנו שקיים רוע בעולם, שיש אנשים רעים ושדברים רעים קורים, לאור היום או באישון לילה. הם קורים.
בשיחות טלפון עם יוסף הייתי אומרת לו: "אל תכעס עליי שאני לא מאמינה, ושאני שואלת וחוקרת. זה פשוט קשה לי מדי להאמין". הוא הבין שזה תפקידי כעיתונאית, אבל גם הבין אותי באמת. הוא ידע שהסיפור שהם סיפרו לי מטורף מאוד, ושיהיה קשה מאוד לתווך אותו למי שלא חי את המציאות שבה הם חיו כל כך הרבה שנים. ושבצורה הכי פשוטה בעולם, פשוט קשה להאמין.
ועדיין האמנתי לה. האמנתי להם. האמנתי עם כוכביות, וסוגריים, והערות שוליים. עם ספקות ושאלות והיסוסים. ניסיתי לברור את התבן מן המוץ. ויש לומר, לא האמנתי לכל פרט ופרט ששמעתי מהם, ועדיין חשבתי שאת סיפור המסגרת צריך לברר. ובמקום שבו אין לי את הכלים להכריע מהי אמת ומהו שקר, האמנתי שיש מי שצריך לשמוע ולהקשיב ולעמוד יחד עם נחמה בדרישה לבירור האמת. האמנתי שצריך לחקור אחריה. מבחינת העיתון, התנאי לפרסום הסיפור היה שתי מתלוננות נוספות, גם אם בעילום פנים ושם. הוא לא התמלא.
***
בשבוע שעבר מעגל התומכים והתומכות בנחמה תאנה ומשפחתה עבר טלטלה גדולה. במסיבת עיתונאים ששודרה בפייסבוק טענה משפחת בוירסקי שהרב טאו הוא מצאצאי מנגלה, שאבותיו השתמשו בזהותה של משפחה יהודית שנספתה בשואה, ושהוא פועל לפגוע במדינת ישראל. מרגע שהתלונה על פגיעה מינית התערבבה עם טענות מהעולמות הקונספירטיביים ביותר, אמינותם של בני משפחת בוירסקי ובראשם נחמה התערערה בעיני רבים. אנשים שפעלו למען נחמה מצאו עצמם נבוכים מול חבריהם, שכניהם, שותפיהם לוויכוחי פייסבוק. אז נכון, אל מול ה"אמרנו לכם, מדובר במשוגעים!", אפשר לטעון שיש להפריד את האמירות על הפגיעה המינית מהטענות האחרות. וגם אם התיק הזה ייסגר על ידי המשטרה בלא כלום, זה לא אומר שדבר מטענותיה של נחמה לא התרחש. ועדיין, לאנשים מהשורה יהיה קשה לכתוב אחרי הצהרה כזו פוסט תומך עם האשטג מאמינה לך.
***
הסיפור הזה לקח לקצה את השאלות שמלוות זמן רב את המאבק בפגיעות המיניות. מה המשמעות של חזקת החפות? עד איפה מגיעה האמונה בטענות של מתלוננים? האם יש גבול שבו תנועת ה"מאמינה לך" נעצרת? אנחנו רוצות לחיות בעולם שבו מתלוננות (ומתלוננים) מרגישות בטוחות לזעוק את זעקתן, ולכן ביקשנו לייצר אטמוספרה של "מאמינה לך". ויחד עם זאת אנחנו רוצות לחיות בעולם שבו "האמונה" לבדה איננה זו שחורצת גורלות. השיח ברשתות החברתיות מתקשה להחזיק מורכבות. תחליטי: מאמינה או לא? תבחרי: את עם "הנורמלים" או ה"משוגעים"? עם "השכל הישר" או עם ה"קונספירציה"?
***
כבר שבוע שאני הולכת עם מחשבות על ה"מאמינה לך". האם אנחנו חיות בעולם קצת אחר מהעולם שבו היה צורך לטבוע את הסלוגן הזה? נכון, העולם הזה רחוק מלהיות מושלם, ועדיין, קרו בו תזוזות משמעותיות דרך המאבקים הפמיניסטיים. ואולי הסלוגן צריך להיות "איתך". או: "תדברי, יש מי שמקשיב". או: "עומדים לימינך". או: "איתך עד בירור חקר האמת". או: "מאמינה לך באותיות הגדולות אבל משאירה מקום לספק בכוכבית הקטנה".
אני יודעת שיגידו לי שזו ירייה ברגל של עצמנו, ברגל של כל מי ששותף למאבק בפגיעות מיניות. ושברגע שמבטאים את המחשבות האלה בקול, שוברים או סודקים או מנפצים משהו שאנחנו רוצות שיישאר שלם. אני מאמינה שהמחשבות האלה מלוות כל אחד שעקב אחרי הסיפור הזה ושיש בו יושרה פנימית ורצון להיטיב. אני כותבת את הטור הזה ותוהה אם מוטב שלא ייכתב אלא יישאר כקולות פנימיים בראש שלי. ואין לי תשובות. 
