נדמה שבשני המחנות הניצים מסכימים: פשרה זה רע. המהפכה המשפטית דוהרת וגם המחאה נגדה מסלימה, אבל אבוי למי שיציע להידבר או למתן עמדות. ראש האופוזיציה יאיר לפיד למד את זה על בשרו, כשאחרי שלשה שבועות של בלבול, שלף רעיון חדש להקמת "ועדה נשיאותית" שתדון ברפורמה. ההסתערות עליו מתוך מחנהו רק בשל הרהור כפירה על שיח ענייני הייתה מהירה, ולפיד נאלץ להבהיר ש"לא הצעתי שום פשרה עם הממשלה". חבל, כי דווקא בימי ממשלת השינוי הוא הסביר ש"פשרה זו לא מילה גסה, זה הבסיס לחיים משותפים", וציין ש"להגיע להסכמות בין ימין לשמאל זו המומחיות של המרכז". עכשיו כנראה אין לו אשראי להיות מרכז. בני גנץ ממילא קדם לו כשהציע הקמת צוות משותף, ונדחה בידי נתניהו.
ובלי קשר, מובילי המחאה כבר סימנו את המנהיג הפוליטי של המחנה כחשוד בחוסר נחישות: בשבוע הראשון להפגנות הוא טס לפריז, בשבוע השני נעדר מהן כי בקשתו לנאום נדחתה. במוצאי השבת שעברה הוא התייצב לכמה דקות בהפגנה, אבל עדיין מחפש את מקומו בה. גם השליפה הקודמת שלו, כשהציע משאל עם על תוכנית לוין, התמוססה מהר. הייתה בה גם סתירה פנימית: לשיטתו, אם מדובר בהפיכת ישראל לדיקטטורה, גם רוב בעם לא יכול להחליט על כך. ואם לא מדובר בקץ הדמוקרטיה, מדוע נסוג מהצעת הפשרה?
לא במקרה לפיד הציע ועדה נשיאותית. אם בסוף יצוץ מסלול הידברות, הוא יעבור דרך בית הנשיא, שגם הוא משלם בינתיים את מחיר התעקשותו לנסות לתווך. הרצוג, כקודמו, מגלה שמוסד הנשיאות מועד לאכזב את הבייס. כשאתה מתאמץ להיות נשיא של כולם, קהל הבית הוא הראשון להרגיש חוסר שייכות. השלוחה הירושלמית של ההפגנות (ובה לא מעט חובשי כיפות) מתכנסת במוצאי שבתות מול מעונו של הרצוג. היא לא ממקדת בו אישית את החיצים, אבל בקרב המפגינים ניכרת אכזבה ממאמציו להישאר באמצע. ובכל זאת, הרצוג לא יכול לוותר על התפקיד הייחודי שנקלע אליו. הוא הגורם היחיד שכל הצדדים עדיין מדברים איתו: נתניהו, רוטמן, לוין, חיות ועוד. מאמצי הפשרה שלו אולי לא אהודים, והם ספגו ביקורת גם מימין, אבל אם יש תקוה למניעת התנגשות ואולי גם משבר חוקתי – היא נמצאת שם.
הרצוג קנאי לתוכן השיחות, והוא ממוקד במאמץ מעשי יותר: בניית המנגנון שיאפשר אותן. הצדדים אולי נאותים לדבר איתו, אבל התנאים שהם מערימים בפני השיחות בינם ובין עצמם מקשים על ההתקדמות. הנשיא מקפיד להפגין ספקנות פומבית כלפי מהלכיו שלו: חוץ מרצון טוב אין לו הרבה מה להציע לצדדים. מנופי הלחץ שלו מוגבלים. מתקפה חריפה שלו על הרפורמה אולי תגרוף קצת לייקים בטוויטר אבל לא תבלום אותה. גם לא את הקרע.
גם בימין יש מי שנאחז בסרבנות הפשרה משמאל כדי לחסוך מעצמו את הצורך להידבר, אבל אפילו אם הצד השני לא רוצה לשבת לשולחן, אין לימין זכות לוותר על הדיון. חוסר האחריות של חלק ממובילי המחאה – בסגנון המתלהם, בביטויים שחוצים את הקו ובנבואות זעם שעלולות להגשים את עצמן – אינו מעניק פטור מאחריות למי שהכוח והיוזמה בידיו. עליו מוטלת האחריות למנוע קרע בעם וגם האחריות להעביר רפורמה מאוזנת שלא תקום על יוצרה. זה אינטרס מובהק של מי שחפץ בהצלחת השינויים לטווח הארוך ושל מי שמאמין בצורך בתיקון מערכת המשפט אבל גם בהבטחת זכויות הפרט, ולא משנה לאן ייסוב הגלגל. כרגע, למרבה הצער, הקצוות מנהלים את השיח.
את עקרונות הדיון כבר הניחו כמה משפטנים שעדיין מתעקשים על ענייניות, כמו דניאל פרידמן, שדיבר על הצורך בתיקון מערכת המשפט הרבה לפני ייסוד פורום קהלת: מינוי שופטים בידי נציגי ציבור אבל בלי שליטה קואליציונית מלאה; הפיכת היועמ״שים למשרות אמון אבל עם תנאי סף, תוך השארת כוחו של בית המשפט לביקורת שיפוטית; צמצום עילת הסבירות אך לא ביטולה; פסקת התגברות שתתכתב עם רוב הגיוני בעליון שיוכל לבטל חוקים בהרכבו המלא.
מפתה להגיד שיש 80 אחוז בציבור שיסכימו על 80 אחוז מהרפורמה. במקרה הזה, גם 70 אחוז מהציבור שיתמכו ב־70 אחוז מהמהלכים יהיו הישג מספק. בפחות מזה, שינוי משטרי עמוק לא יקבל לגיטימציה ארוכת טווח. אכן, ברק חולל הפיכה שקטה ולא הוגנת, שהתקבלה לרוב באדישות או אפילו בגיבוי הנהגת הימין בראשות נתניהו. הארכיון מתפקע מדברי שבח שלו לבית המשפט ומשבועותיו להגן עליו. התשובה להפיכה השקטה לא יכולה להיות דריסה רועשת מצד מי שאמנם זכה לניצחון סוחף, אבל על שבריר אחוז.
היעלמותה והיאלמותה של איילת שקד יכולות ללמד משהו גם על היכולת להשמיע קול פשרה מימין. שרת הפנים והמשפטים לשעבר דיווחה השבוע לציבור על הג׳וב הבא שלה: יו״ר הדירקטוריון של חברת הנדל״ן קרדן. זו רק אתנחתא עסקית של מי שלא הכריזה במקביל על סיום הקריירה הפוליטית שלה, ואף שוקלת להתפקד לליכוד. אבל בנושא הפוליטי הלוהט שעל הפרק, שקד לא קיימת.
מי שהייתה ממובילי המהפכה במערכת המשפט, שהחדירה את הנושא לסדר היום של הימין, שפעלה בהצלחה למינוי שופטים שמרנים לעליון וניסתה לקדם פסקת התגברות שנבלמה בידי נתניהו – שותקת עכשיו. למעט כמה משפטים בשולי ריאיון כלכלי על כך ש"זה לא קץ הדמוקרטיה", היא נמנעת מכל התייחסות לרפורמה שלכאורה מגשימה את כל חלומותיה בתחום המשפט. לכאורה. בקמפיין הכושל של מפלגת הימין החדש, שהסתיים תחת אחוז החסימה, שקד הציגה תוכנית אגרסיבית לא פחות משל לוין, אבל שנותיה במשרד המשפטים התנהלו באופן אחר: אחרי שנים היא הצליחה לשנות את הרכב בית המשפט העליון במסגרת השיטה הקיימת. הבריתות שכרתה בוועדה לבחירת שופטים, יחד עם התיקון לחוק (מתוצרת גדעון סער ב־2008) שחייב הסכמה של שבעה מתשעה כדי למנות שופט לעליון, הובילו למינוי כמה שופטים שמרנים בולטים. הרטוריקה הייתה נוקשה והבטיחה ש"תנצח על בג"ץ", אבל ההספד הדומע על מרים נאור חשף עד כמה שקד לא שנאה את המערכת ואנשיה. היא ביקשה לתקן ולא להרוס.
אז למה בעת הזאת, כשבין התבהלה לדריסה נדרשת ענייניות, שקד לא מדברת? מבחינתה, היא פוטרה בידי הציבור ולכן פטורה מהצגת עמדתה. הציבור בחר בשמחה רוטמן ולכן שיתמודד עם רוטמן, אמרה לאחרונה למי שניסה לדחוק בה להתייחס לשינויים. אפשר להעריך שאילו הייתה מדברת, הייתה מציגה עמדה מורכבת התומכת בשינויים מאוזנים יותר.
הנושא אינו שקד עצמה, אלא החלל שהשאירה בתום עשור בציבוריות הימנית. אחרי הבחירות בנובמבר כבר אין ימין ממלכתי בישראל. צמד המילים הזה הוא קריקטורה. הביטוי הפוליטי שלו לא קיים. מביך היום להציג את עצמך שם. האנשים לא התאדו, אבל בברירה שהוצבה בפניהם בראשית הסתיו הם בחרו להצטרף לימין המלא־מלא. בלי ניואנסים ובלי פיינשמייקריות. הברירה האכזרית שהוצבה בפני הבוחרים הללו, כתוצאה מהמשך החרם הרל"ביסיטי, הייתה כזאת: ממשלה שתישען על בל"ד, או ממשלת ימין־חרדים־חרד"לים. בוחרי ימינה ותקווה חדשה לשעבר לא נעלמו. הם פשוט סתמו את האף והכריעו ימין למרות ההסתייגויות.
התוצאה הפוליטית הביאה לאשליה אופטית שאין גוונים בימין; שכל קול שאינו תופס את עמדת הקצה כבר אינו לגיטימי. הוא חשוד אוטומטית בחנפנות לשמאל ולברנז'ה, או בנמיכות רוח ובחוסר יכולת לשלוט. הבולמוס מאז הקמת הממשלה, שהתבטא השבוע בדמות ביטול מיזם "שבת ישראלית", כבר חרג מזמן מתחומי מימוש המדיניות אל תחומי ההתרסה וההטרלה, לא רק של "הצד השני" אלא של בוחריהם שלהם. כאילו מישהו ממש מנסה לגרום להם להתחרט.
