עמוס עוז המנוח המליץ פעם לכותבי מאמרים לפרסם את דעתם בעיתון רק לאחר שהצטיידו בדעה נחרצת. אם הם עצמם לא משוכנעים, כיצד ישכנעו את הקוראים? כבעל טור ותיק אני סומך את שתי ידיי על ההמלצה המקצועית הזאת, אך מבקש היתר מיוחד לחרוג ממנה הפעם.
אין לי דעה נחרצת בעניין תוכניותיו של שר התקשורת החדש שלמה קרעי לגבי תאגיד השידור הציבורי. טרם החלטתי אם אני בעד או נגד, ואגב גם לא לגמרי הבנתי מה הן התוכניות של קרעי – לסגור לגמרי או להסתפק בקיצוץ נרחב בתקציב? רק בטלוויזיה או גם ברדיו? ליבי נחמץ כמובן לנוכח אפשרות פיטוריהם של מאות עובדים שם, אשר את מקצתם אני מכיר מקרוב, אם כי ראשי אומר שפיטורים כאלה אינם אמורים להיות שיקול מרכזי בהחלטה ממשלתית על גורל תאגידים ציבוריים. לפני הכול ראוי לשקול את התועלת מול העלות. אבל השורות הבאות נכתבות לא כדי להביע תמיכה בחיסול התאגיד או הסתייגות מכל נגיעה בו, אלא כדי לחוות דעה נחרצת על זעקות השבר והשקר שכורכות את גורלו בגורל הדמוקרטיה. גם אם התאגיד ייסגר בקרוב, מאומה לא ייגרע מאיכויות הדמוקרטיה בישראל, אולי ההפך.
תאגיד השידור הציבורי, כשמו כן הוא, שייך לציבור. הוא מקבל תקציבי עתק מהקופה הציבורית כדי להבטיח שלפחות כלי תקשורת אחד בישראל ישקף נאמנה את ההוויה הציבורית הישראלית; שיהיה מקום להימלט אליו בעת שערוצי הרדיו והטלוויזיה הלא ציבוריים משעבדים את העובדות לטובת השקפת עולמם. חוק השידור הציבורי בישראל תשע"ד, 2014, מתייחס לכך מפורשות. בסעיף 7ב' נכתב: "התוכן שיספק תאגיד השידור הישראלי יהיה עצמאי, יופנה לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל".
ובסעיף 7ג': "תאגיד השידור הישראלי יספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום, באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין, בשקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור".
אירועי השבועות האחרונים מדגימים היטב את מעילת התאגיד במחויבותו לשני הסעיפים הללו. אין הבדל בין האופן שבו הזרוע הטלוויזיונית שלו מטפלת ברפורמה המשפטית לבין הטיפול התועמלני המביש של הערוצים המסחריים. בכאן 11 וברשת ב' בוודאי לא מעניקים ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן לתומכי הרפורמה. כמעט כל המגישים, הכתבים ועורכי החדשות מתקשים לכבוש את עוינותם לממשלה ואת אהדתם למחאות נגדה. שיקול הדעת העיתונאי והנאמנות לאמת מוכפפים לדעותיהם. המומחים והפרשנים שעולים אצלם לשידור משתלבים בדרך כלל במקהלת "קץ הדמוקרטיה". רק קומץ מגישים באים ממחוז אידיאולוגי אחר. אפשר להגיד עליהם מה שקלמן ליבסקינד צייץ במוצאי שבת על העיתונות הישראלית כולה – "איים קטנים מאוד". הם לא מספיקים לאכלס את דעותיו של הציבור הענק שמתקומם נגד ההטיה הרב־דורית במערכת המשפט, ואשר משקיף כעת בבעתה על ההתנהלות הפרועה של האופוזיציה למען המשך ההטיה. יש לו 64 שגרירים בכנסת, אבל נציגות זעומה בלבד מאחורי המיקרופון הציבורי והמסחרי.
דוגמאות למעילת תאגיד השידור בחובתו החוקית להגינות אפשר ללקט כמעט בכל מהדורת חדשות ותוכנית אקטואליה. השורות האלו נכתבות תוך כדי האזנה בחצי אוזן ליומן הצהריים של רשת ב' ביום שלישי: בשעה הראשונה מתארחת שם השופטת העליונה בדימוס דליה דורנר, שאת דעותיה הצלולות על תוכניות יריב לוין אין צורך לפרט, ובשעה השנייה פרופסור ברק מדינה, בכיר האגודה לזכויות האזרח ומתומכי רעיון הכרזת הנבצרות של ראש הממשלה נתניהו. אחרי סיקור נרחב של מחאת ההייטקיסטים בלב תל־אביב משודרים שלושה אייטמים רצופים על הפגנת מורים נגד הרפורמה. כתבנו מדווח מהשטח שמדובר רק ב"קומץ משתתפים" (אם כך אז למה לדווח?), אך מיד אחריו מתנהל ריאיון טלפוני עם אחת המורות המפגינות וגם עם יושבת־ראש הסתדרות המורים יפה בן דוד. סעיף 7ג לעיל נרמס בשידור חי.
אכן, הטלוויזיה של התאגיד משקיעה רבות בהפקות מקור שערוצים מסחריים לא יממנו לעולם, אבל זוועת "קרתגו" אינה טענת אליבי מוצלחת להמשך קיומו של התאגיד במתכונתו הנוכחית, גם לא "שעת נעילה", ואפילו לא הסרט המפעים על הרבי מצאנז, שאחד מיוצריו נחלץ פה לפני שבוע להגנת התאגיד. מדינת ישראל אכן זקוקה לשידור ציבורי איכותי, אך בתנאי שהוא יהיה שידור ציבורי, ולא עוד כלי תקשורת של מחנה המשופע ממילא בערוצי תקשורת. היא גם זקוקה לשר תקשורת שיעסוק בו באופן ענייני, לא במסגרת פעולת תגמול או שנאת עיתונאים באשר הם עיתונאים. כשהוא יציג את התוכנית המלאה, נוכל לכתוב פה אם אנחנו בעד או נגד.
