הבחירות האלה אמורות להיות אקורד הסיום של ארדואן (בתמונה), חלק מהמורשת שיותיר אחריו. והוא רוצה לא סתם ניצחון, אלא ניצחון מפואר
מפלגת הניצחון בראשותו של אוזדאג נולדה בקיץ 2021; היא בקושי בת שנה וקצת. לכאורה היא לא יותר ממפלגת אופוזיציה קיקיונית בשולי המפה הפוליטית, ימין קיצוני שאינו מגרד אפילו את שולי אחוז החסימה. אבל היא הכול חוץ מקיקיונית. הפרופיל התקשורתי שלה מאפיל על כל ההגדרות המלומדות. מרגע בואה לעולם כבשה מפלגת הניצחון את הרשתות החברתיות בטורקיה. אוזדאג, העומד בראשה, מככב לא רק ביוטיוב; הוא אורח מבוקש בתוכניות אירוח בטלוויזיה הטורקית. ברשת נפוצים סרטונים פופולריים שבהם הוא נראה מבקר בחנויות ובעסקים המנוהלים על ידי פליטים מסוריה, ודורש מהם במפגין לעזוב את טורקיה ולשוב למולדתם מעבר לגבול. הוא גם מימן סרט ביוטיוב שכותרתו "הפלישה השקטה", ובו מתוארת טורקיה העתידית כמדינה שנכבשה על ידי הפולשים הערבים, בעוד הטורקים הפכו למיעוט בארצם וחיים ברפובליקת בננות.
תרגיל בהנדסת תודעה
ולמה כל זה צריך בכלל לעניין מישהו מחוץ לטורקיה? ובכן, 2023 היא שנת בחירות בטורקיה, בחירות שתוצאותיהן צפויות להדהד במרחב האזורי כולו. בדומה לוולדימיר פוטין, השולט ברוסיה כבר שני עשורים תמימים, גם רג'פ טאיפ ארדואן שולט בטורקיה כבר עשרים שנה. תחילה כראש ממשלה, ואז כנשיא. המוני צעירים בטורקיה לא הכירו במהלך חייהם אף מנהיג אחר מלבדו. והבחירות הללו מציבות בפני ארדואן גם את האתגר הגדול ביותר בקריירה שלו. לפחות לפי הצהרותיו, זו ההתמודדות האחרונה שלו. כך שהבחירות הללו אמורות להיות הגרנד פינאלה שלו, חלק מהמורשת המפוארת שיותיר אחריו. לכן הוא ינסה לדחוס לתוכן כל מה שלא הספיק בעשרים שנה.
בתחילה נועדו הבחירות להתקיים בנובמבר 2023, אולם הן הוקדמו ליוני הקרוב. ובסוף השבוע האחרון הודיע ארדואן כי הבחירות יתקיימו כבר ב־14 במאי, חודש לפני המתוכנן. הסיבה היא חגים שונים שחלים סמוך למועד הבחירות, אבל גם, כפי שהסביר ארדואן, כדי להתחשב בנוער הטורקי שיצביע בפעם הראשונה, ושיהיה טרוד בבחינות בבתי הספר. אם בישראל היו נקבעות בחירות סמוך למועד הבגרויות, ספק אם מישהו היה חושב להזיזן כדי שמצביעי הפעם הראשונה יתפנו ללכת לקלפי.
אז נכון, ארדואן הוא המנהיג הטורקי הבלתי מעורער, ואם לא יקרה שום דבר דרמטי הוא צפוי לנצח. אבל ארדואן רוצה הפעם לא סתם ניצחון, אלא ניצחון מפואר. כזה שיהפוך אותו לכול יכול. אולם להוותו, במהלך השנה האחרונה חווים ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח שהוא עומד בראשה דווקא ירידה בפופולריות. המשבר הכלכלי החריף והאינפלציה שנסקה לממדים מבהילים, גורמים לאזרח הטורקי הממוצע דאגה בימים ונדודי שינה בלילות.
בניסיון להיאבק בירידה בפופולריות ולהסיט את מרכז הכובד הפוליטי מהעיסוק בכלכלה המקרטעת, רוכב ארדואן בחודשים האחרונים על סוס פוליטי חדש: נורמליזציה של היחסים עם סוריה. אחרי 11 שנים של נתק כמעט מוחלט ביחסים עם דמשק, אנקרה בדרך לחידושם. זהו מהלך מורכב המתנהל כבר כמה חודשים עקב בצד אגודל, בתיווכן האדיב של רוסיה ואיחוד האמירויות.
הדיל שמתבשל לכאורה הוא הכרה של טורקיה במשטר האימים של אסד, תמורת התחייבות סורית לחיסול האוטונומיה הכורדית בשטחה. מדינה כורדית על גבולה של טורקיה היא הטאבו המוחלט של ארדואן, טאבו שהוא חלק בלתי נפרד מן הדי־אן־איי של הפוליטיקה הטורקית. מהלך של פגיעה באוטונומיה הכורדית, במקביל להתחייבות להחזרתם של שלושה וחצי מיליון פליטים סורים לארצם, הם קלף מנצח שחוצה את כל שדרות החברה הטורקית, מהלך היסטורי מהסוג שארדואן שואף אליו. השאלה עד כמה כל זה ישים היא כמובן עניין נפרד. אבל אם זה מה שיככב בתודעה הטורקית הרחבה לקראת הבחירות באביב הקרוב, זה לכל הדעות קלף חזק, אפילו קלף מנצח.
זו גם הסיבה שפרשנים בטורקיה החלו לתהות לאחרונה אם אוזדאג ומפלגת הניצחון הפרובוקטיבית שלו הם תופעה אותנטית, או אולי תרגיל בהנדסת תודעה של ארדואן ומפלגת השלטון. בפוליטיקה הטורקית, כמו בזו הרוסית, יש תופעה של מפלגות לוויין. מפלגות שצצות יש מאין, עושות הרבה רעש ולכאורה מציבות אופוזיציה לשלטון. בפועל הן נועדו לקלוט קולות של מצביעי מפלגת שלטון מאוכזבים, ובמקביל לייצר באזז תקשורתי שיפגע במפלגות האופוזיציה וישתק אותן. וזה בדיוק מה שקורה. אוזדאג הוא כוכב. מרואיין מבוקש שזוכה לכותרות וציטוטים נרחבים, ושלסחורה התקשורתית שלו יש ביקוש גבוה.
להסיט את דעת הקהל
בטורקיה מעולם לא הייתה עד כה מדיניות גלויה ואגרסיבית כלפי הפליטים מסוריה. כאשר פרצה מלחמת האזרחים בסוריה לפני 11 שנים, והפליטים החלו לזרום לטורקיה, ארדואן חיבק אותם חזק. בהמשך הם הפכו לכלי סחיטה מן המעלה הראשונה, כאשר ארדואן איים לפתוח את גבולה הצפוני של טורקיה ולהציף את אירופה בפליטים סורים. הוא גם קיים, ואירופה של היום אינה אותה אירופה שלפני הגל הסורי הגדול, שטלטל את שלטונה של מרקל בגרמניה והעלה פוליטיקאים מסוגו של ויקטור אורבן בהונגריה. כעת ארדואן מנסה לרכוב על הסנטימנט העממי נגד הפליטים הסורים, כדי לייצר את הקאמבק הגדול שלו בבחירות ההיסטוריות באביב הקרוב. אבל הוא גדול מדי וחכם מדי מכדי לעשות את זה בעצמו. את הנישה הזו הוא מותיר לאומיט אוזדאג.
לכן, לא מעט פרשנים בטורקיה מעלים השערה שתופעת אוזדאג וקמפיין האוטובוס שלו, היא למעשה דרך מתוחכמת של ארדואן להבעיר את השטח בכיוון שיעבוד לטובתו, יסיט את דעת הקהל מן הכלכלה המקרטעת ומאחוזי האינפלציה המבהילים, ויפגע במפלגות האופוזיציה מבלי להקים עליו את דעת הקהל מבית ומחוץ. מה שמגביר את החשד הוא שהנאומים חוצבי הלהבות של אוזדאג, אינם מאתגרים את ארדואן אלא את מפלגות האופוזיציה. לא זו בלבד שהוא אינו חובר אליהן, להפך, הוא מתגרה בהן.
אם בתחילה היה מי שחשב שהמפלגה שהקים אוזדאג לא תעבור את אחוז החסימה, היום ההערכות שונות לחלוטין. בחלקים הכפריים של טורקיה יש אזורים שלמים שיצביעו עבורו, וההערכות הן שהוא עוד עשוי להפתיע עם ניצחון של 12 אחוזים מקולות הבוחרים, לא פחות. אם זה יקרה, ארדואן עשוי להיווכח שהגולם קם על יוצרו. זה קצת מזכיר אולי מה שקרה לבנימין נתניהו, שהטיח זה בזה את הראשים של סמוטריץ' ובן־גביר כדי שירוצו יחד וגרם להם להיות הפתעת הבחירות, אך כעת הם מאתגרים אותו כל יום מחדש.
על כל פנים, אומיט אוזדאג הוא עכשיו חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה הטורקית. והוא לא מפחד. גם לא משר הפנים הכול־יכול, סולימאן סוילו. הקפיצה בפופולריות של אוזדאג ומפלגת הניצחון באה לאחר שאוזדאג השיק ברשת את סרטו "הפלישה השקטה" על הצפת טורקיה במהגרים. שר הפנים סוילו מאוד לא אהב את מה שראה, וטען שהסרט משתמש בטקטיקות הבזויות של ג'ורג' סורוס. אוזדאג מצידו הגיב ברשת. בריאיון שנערך עם סוילו בטלוויזיה, ביקש המנחה להקריא גם את תגובתו של אוזדאג. סוילו לא הסכים בשום פנים. "אני לא מוכן", אמר, "ואם תקריא את התגובה אעזוב את האולפן. הוא לא בן אדם, אוזדאג. הוא חיה וגרוע מחיה. הוא ילד של סורוס, וברור שהוא גם סוכן מודיעין".
אוזדאג ניצל את התפרצות הזעם של סוילו עד הסוף, וקרא בחשבון הטוויטר שלו לסוילו, אם הוא גבר ואם יש בו טיפה אומץ, להפסיק להתחבא מאחורי גבה של המשטרה הטורקית ולהתמודד עימו פנים אל פנים ברחבה שמול משרד הפנים הטורקי. באותו יום שישי הגיע אוזדאג לרחבה. סוילו לא היה שם, הוא לא נענה להזמנה לדו־קרב. הוא שלח את המשטרה לטפל בו. התוצאה: כמות הלייקים שגרף אוזדאג באותו יום הייתה גדולה אפילו מזו שהנשיא ארדואן זכה לה אי־פעם.
