הנה כמה נתונים, ומסקנה: ראשית, נתניהו והליכוד פותחים פער משמעותי על יש עתיד. מה שהיה לאורך רוב הכהונה מאבק צמוד, ראש בראש, הפך לליכוד אחד גדול מול כל היתר. כשהפער בין נתניהו ולפיד עומד על 13־17 מנדטים, מתפורר אותו פלח נחשק של מצביעי "רק לא ביבי" לכדי 10־12 מנדטים. הוא נהר ללבני ב־2009 ולהרצוג־לבני ב־2015 לא מאהבתם אלא משנאתו. אבל בהנחה שממילא אין אפשרות למהפך, המצביעים האלה יתפזרו לכל רוח. לכן אורלי לוי־אבקסיס עולה בסקרים. אם זהות ראש הממשלה נראית ברורה, הם רוצים לפחות לבחור שרת אוצר כלבבם.
שנית, הפער העיקרי בין נתניהו ליריביו הנוכחיים הוא בסעיף הביטחוני־מדיני. לפי הסקרים, גם מתנגדי נתניהו מעניקים לו יתרון ניכר בסעיף הזה על פני גבאי, לפיד ובעצם כל אחד אחר על המגרש.
שלישית, וכתוצאה מכך, האינטרס הברור של נתניהו הוא להותיר את הסוגיה הביטחונית־מדינית בראש סדר היום מעתה ועד הבחירות. לראש ממשלה יש היכולת לעשות זאת, אבל גם בלעדיו – והודות לאיראן, חמאס וטראמפ – זה ממילא מה שעומד לקרות.
ומכאן המסקנה שמתבשלת על אש קטנה אך יציבה בכמה לשכות: יש ואקום בשמאל־מרכז, והוא יכול להתמלא ברשימה חדשה – ביטחונית־מדינית. השמות מוכרים: ציפי לבני, אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי. כשהרצוג ולבני התאחדו ב־2015, המחנה נטען באנרגיות. האם הקמת רשימה חדשה עם ראש ממשלה לשעבר, שרת חוץ לשעבר ורמטכ"ל לשעבר תעשה אותו דבר?
רשימה כזו נתקלת כמובן בקשיים גדולים: מי בראש? ההנחה אומרת שזו תהיה הנהגה משותפת, אולי בסגנון הרוטציה של 2015 ואולי בפורמט אחר. הבעיה המהותית יותר היא שברק שנוא ולבני לא מביאה שום קול מהימין. ברור שהתארגנות כזו תאיים לעשות שמות במחנה הציוני, אולי גם ביש עתיד. גם כך, הגנרלים בחוץ מתקשים מאוד לשבת תחת ראש רשימה שבעיניהם לא מתקרב לנעליהם כסמכות ביטחונית־מדינית. כשמשה יעלון עוד נחשב סחורה אטרקטיבית, זה היה הנימוק העיקרי שגרם לו לדחות הצעות להיות מספר 2 של לפיד או גבאי.
אהוד ברק תמך לפני שנה באבי גבאי מתוך חישוב, לא לגמרי מופרך, שיהיה קל יותר להפריד אותו מכיסאו לקראת בוא הבחירות מאת המועמדים האחרים, שהיו מוברגים במנגנון היטב. לבני אינה מאושרת, בלשון המעטה, ממנהיג המחנה הציוני. היא שומעת את ההדלפות על כך שיישמר לה רק מקום אחד ורותחת. בעיניה, זה לא שריון רחמים אלא שותפות.
גנץ הוא סיפור אחר: אם הם רוצים אבל לא יכולים, הוא (אולי) יכול, אבל לא מספיק רוצה. יום לפני הבחירות האחרונות יכול היה לקטוע את חופשת השחרור שלו, להפוך לאזרח ולמעשה לסיים את תקופת הצינון שלו. אבל הוא לא עשה זאת, ובכך נולדה סאגה ארוכה של דיון משפטי על התאריך שבו יוכל להתמודד. כדי להיות ראש ממשלה צריך להיות אובססיבי לנושא, ומי שנשאר בחפש"ש מאותת שמבחינתו זו לא אובססיה, זו אופציה.
ההנחה אומרת שהתנעה של המהלך תאפשר לכפות על המחנה הציוני ואולי גם על לפיד חבירה לגוף החדש תחת לחץ המחנה. בעבר, חישובים כאלה לא ממש עבדו. אבל עם מספר המנדטים בסקרים של המרכז־שמאל, מה רע בלפנטז?
