צריך לראות את הפיגועים בנווה יעקב ובעיר דוד בהקשר נרחב. ההקשר הזה אינו נוגע רק לפעולת צהל בג'נין ותוצאותיה (10 הרוגים פלסטינים), זו גם לא רק ההסתה הפלסטינית ברשתות החברתיות שהניעה את המפגעים. צריך לומר בהקשר הזה כי תופעת ההסתה היא עובדה קבועה ומתמשכת ואינה ייחודית לימים האחרונים, ולתלות בה את הפיגוע היא סוג של חוסר הבנה לגבי תמונת המציאות הכוללת.
הפיגוע בירושלים הוא עוד אינדיקציה למציאות של השנה וחצי האחרונה. זו תקופה שבה מתחוללת אינתיפאדה מוכחשת ביהודה ושומרון. היא מוכחשת כיוון שצה"ל הצליח להכיל אותה בתחום הזירה הגיאוגרפית של יהודה ושומרון והיא לא חוצה את גבולות הקו הירוק. היא מוכחשת כיוון שלמערכת הפוליטית משמאל ומימין יש אינטרס בכך: הימין אינו מעוניין להודות בקלקולים שנוצרו במודל היחסים עם הפלסטינים שהביא לשקט ביטחוני בעשור האחרון, ואילו השמאל חושש מכך ששוב תוכתר הרשות הפלסטינית כלא פרטנר להסדרה מדינית. מעבר לכל אלה, הסיטואציה מוכחשת ציבורית כיוון שמרבית אזרחי ישראל אינם חשים בה או מושפעים מקיומה.
אך בפועל, במשך השנה וחצי האחרונות, מתקיימת כרוניקה קבועה של אלימות ביהודה ושומרון. אמנם היא נעדרת את המוטיב הקבוע באינתיפאדות עבר, של התפרצויות המוניות רחבות היקף, אבל מדובר באינתיפאדה לכל דבר. מדובר בתופעה אלימה שמבקשת לשבש ולהתנער מהסדר האסטרטגי של העשור האחרון, בדיוק כמו שנהגו אינתיפאדות קודמות – זו של 1987 וזו של 2000. הסדר היחסי שהיה ביהודה ושומרון נוצר דרך המודל של השלום הכלכלי. במסגרתו, התנהלה ביהודה ושומרון מציאות של אוטונומיה דה פקטו, בה ישראל הבטיחה את העצמאות היחסית של הרשות ואת היכולת לקיים את המערכת הפלסטינית בתנאים של רווחה כלכלית. בתמורה לכך הרשות נתנה שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל ודאגה לכך שמנגנוניה יאכפו את הסדר הציבורי וגם ידאגו לניהול שגרת החיים האזרחית של התושבים הפלסטינים.
כאמור, בשנה וחצי האחרונות מודל היחסים הזה, שהביא את אחד העשורים השקטים לישראל, נמצא תחת התקפה. הביטוי של זה הוא האלימות והטרור בשטח המלווים בהיחלשות סמכות הרשות הפלסטינית ההיחלשות מייצרת קיני טרור בשטח לצד תופעות של אנרכיה רבתי, שבחלקה מופנית נגד הרשות הפלסטינית עצמה והמרכז הפוליטי שלה ברמאללה. הגורמים שעומדים מאחורי האלימות הם אנשי הפריפריה הפלסטינית. זו פריפריה גיאוגרפית של אזורי ג'נין ושכם; פריפריה פוליטית של אנשים המזדהים עם הג'האד האסלאמי וסוררי פת"ח; ופריפריה חברתית של צעירים פלסטינים שמורדים בדור הקודם ואין עליהם מורא.
כל אלה יוצאים נגד הסדר הקודם ומבקשים לפרק את המודל היציב של העשור האחרון ולהשיב את הפלסטינים לפוליטיקת הזהות שמדגישה אידיאולוגיה במקום כלכלה ותועלת. המשמעות היא פשוטה אבל חמורה: לאחר עשור של שקט ביטחוני יחסי התקליט התהפך וישראל נמצאת ביחסיה עם הפלסטינים במדרון שהופך חלקלק הרבה יותר. מצד אחד הפריפריה הפלסטינית מייצרת אלימות וקובעת את סדר היום ביהודה ושומרון ומצד שני הרשות הפלסטינית, שהיא השותף החצי גלוי וחצי סמוי של ישראל בשנים האחרונות, מאבדת רלוונטיות והופכת כמעט ללא רלוונטית עבור ישראל בכל הנוגע לסיכול טרור ושמירת היציבות והשקט בשטח.
לכך יש משמעות רחבת היקף. צריך להבין שאותו שקט ביטחוני שאפיין את העשור האחרון הוא אשר אפשר מצד אחד את הפריחה הכלכלית בישראל ואת היכולת לבנות חברה צרכנית שנהנית מרמת חיים גבוהה. מצד שני הוא גם אשר אפשר את הנורמליזציה עם המדינות הערביות ואת ההגעה ל"הסכמי אברהם" שהתאפשרה גם בגלל שהשאלה הפלסטינית, תחת רישומו של השקט הביטחוני, התאדתה מסדר היום של המזרח התיכון. ההסלמה הביטחונית מאיימת עתה על האסטרטגיה שהובילה את העשור הטוב ביותר בתולדות המדינה ועלולה לתקוע מקלות במאמץ של ממשלת נתניהו לחדש את התנופה של הסכמי אברהם ולהבקיע להסדרה גם מול המדינה החשובה ביותר במפרץ הפרסי, כלומר סעודיה.
יש לישראל, אם כן, עניין רב להרדים מחדש את השד הפלסטיני שמעיב על האסטרטגיה הכוללת שלה. דא עקא שאופרטיבית היא נמצאת במציאות לא פשוטה. חלק מהטרור אינו ממש מאורגן ולא עומדים מאחוריו ארגונים ממוסדים דבר שמקשה על השב"כ, צה"ל והמשטרה לאתר מודיעין ולסכל. הפיגוע בירושלים שבוצע על ידי פלסטיני על דעת עצמו מבלי שיהיה לו שיוך ארגוני ממחיש את הקושי. מעבר לכך, גם ביהודה ושומרון גופא ישראל פוסעת בעדינות בין תפיסה הגורסת כי עליה לנקות בעצמה את קיני הטרור לבין הבנה כי יש לכך השלכות על הרשות הפלסטינית שהולכת ומאבדת את סמכותה ומעמדה בשטח. המצב מגיע עד לידי כך שמנגנוני הביטחון של הרשות עלולים להפוך לסוס טרויאני ולייצר בעצמם אלימות וטרור בואכה התפרצות עממית גדולה יותר של הציבור הפלסטיני עצמו. כל זאת כאשר ברקע ניצבת האפשרות להסתלקות המנהיג הפלסטיני הקשיש אבו מאזן שעלולה לדרדר עוד יותר את המציאות לכאוס ולאלימות.
במציאות הזו ישראל צריכה להבין שהשנה הזו תהיה כקודמתה – "שנה פלסטינית". כלומר שנה שבה תעמוד המציאות ביהודה ושומרון (ולא באיראן או בסוריה) במרכז תשומת הלב. היא תחייב ולמעשה כבר עתה מחייבת היערכות בשני מסלולים: הראשון, גיבוש תפיסה אופרטיבית להידוק שליטת מערכת הביטחון בשטח הפלסטיני, במודיעין ובכוחות, תוך ניהול מבצעים לניקוי השטח מחוליות טרור. השני, היערכות להתפרקות הרשות (מציאות שישראל כבר חוותה בעקבות האינתיפאדה השנייה) שמשמעותה היערכות לניהול ישיר של המערכת הפלסטינית אבל תוך כדי גיוס העולם הערבי ובמיוחד מינוף הסכמי אברהם ושיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ לטובת יצירת סדר אזרחי שיוכל להיטיב על התושבים הפלסטינים מעל ראשי הפוליטיקאים שלהם.
