הפילוסוף האמריקני, ג'ון בורדלי רולס, היה זה אשר הכניס לתודעה הציבורית של המערב את המושג "מסך הבערות". רולס, כמו הוגים רבים בתחומי המדינאות והאתיקה, ביקש להסביר את מבנה החברה על בסיס מושג שנטבע הרבה קודם לכן, "האמנה החברתית". רולס התייחס לאמנה כאל תרגיל מחשבתי בעיקרו. לטענתו את הסדרים החברתיים יש לקבוע תוך שאנחנו מדמיינים ככל הניתן את המצב הבא: אנחנו מכירים היטב את החברה שלנו, על הרכבה, חלקיה השונים והסוגיות שקורעות אותה.
אבל כדי לקבוע מדיניות אנחנו צרכים לדמיין שאיננו יודעים מי אנחנו. עשירים או עניים, חברי קבוצת הרוב או חברי קבוצת המיעוט, חולים או בריאים, זקנים או צעירים? את הסיטואציה הזו כינה רולס "מסך הבערות". לטענתו, רק מאחורי המסך הזה ניתן לבנות הסדר חברתי הוגן וללא פניות שישנו את המדיניות לטובת הקבוצה עליה אנחנו נמנים.
המונח אותו טבע רולס מצא את דרכו בשלל דרכים למחשבה המדינית בת זמננו, למחשבה הפוליטית ואפילו לחוות הדעת של הייעוץ המשפטי לכנסת אודות התיקונים לחוק יסוד השפיטה. בחוות הדעת שהוציא ד"ר גור בליי, היועץ המשפטי לוועדת חוקה, נטען בין היתר כך: "הניסיון מלמד כי, תיקונים חוקתיים המשנים בצורה משמעותית את היחסים בין רשויות השלטון, או את מארג הכוחות שבין הקואליציה ובין האופוזיציה, אינם מוחלים באופן מידי אלא באופן פרוספקטיבי, כך שיחולו מהכנסת שלאחר הכנסת שחוקקה אותם. זאת כדי להבטיח, בין היתר, כי התיקונים ייעשו 'מאחורי מסך בערות', במנותק מההקשר הפוליטי המידי, וכשלא ידוע על מי התיקון ישפיע ובאיזו צורה".
הרעיון פשוט, ואף יושם בעבר בכמה מקרים. למשל, בתיקון חוק יסוד הממשלה שהביא לחיינו את הבחירה הישירה לראשות הממשלה ובתיקון שביטל את חוק הבחירה הישירה. דוגמה נוספת, התיקון ששינה את שיטת הצבעות האי-אמון ("אי אמון קונסטרוקטיבי", בלשון העם). יש בו גם היגיון מסוים, קשה להכחיש. עדיף היה שתיקונים חוקתיים יתבצעו, ככל האפשר, בשובה ונחת, לא כדי לפתור בעיה ספציפית ולא תחת מצב פוליטי נתון.
אולם, דומה שבייעוץ המשפטי לכנסת מכירים את כתבי ג'ון רולס טוב יותר מאשר את המציאות הפוליטית הישראלית. אכן, היו בעבר מקרים שבהם שינויים משמעותיים בשיטה בוצעו במבט צופה פני עתיד, כך שיחולו רק לאחר מערכת בחירות נוספת. אולם, במקרים רבים אחרים, כמה מהם מהשנים האחרונות ממש, תיקונים חוקתיים שינו פה את שיטת המשטר בין בחירות להרכבת ממשלה, הכי "שינוי כללי משחק במהלך משחק" שיש, והכי רחוק ממסך הבערות שניתן לדמיין.
הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן חקיקת חוק יסוד ממשלת חילופים, שיצרה למדינת ישראל שיטת משטר הזויה, בתוך ימים ספורים, בלי דיון ציבורי משמעותי מספיק בהשלכות, ובין בחירות להקמת ממשלה. הבוחר הישראלי בחר כנסת שמרכיבה ממשלה בשיטה מסוימת, וקיבל ממשלה מסוג שמעולם לא הכיר (ולמעשה העולם כולו לא הכיר). האם אז הייעוץ המשפטי צווח על כך? גם אם כן – הוא כנראה לא צווח מספיק חזק.
טענתו העקרונית של ד"ר בליי, בדבר הצורך לחוקק את הרפורמה מאחורי "מסך בערות", היא טענה מעניינת. ראוי בהחלט להציג אותה בפני הוועדה, לתת לחברים לדון בה ברמה התיאורטית ולהחליט האם ועד כמה לאמץ אותה. אולם, להציג את הדברים כאילו זו הנורמה המקובלת במדינת ישראל – זה פשוט לא נכון. הנוהג בישראל הוא שאין נוהג. ישנם תיקונים שהתקבלו באופן כזה, ותיקונים קרדינליים לא פחות שהתקבלו באופן מידי. הבחירה באיזה אופן להחיל, אם בכלל, את התיקונים אותם מבקשת רפורמת לוין-רוטמן לחוקק, נתונה לכנסת, והיא איננה כבולה לשום נוהג, משום שנוהג כזה איננו בנמצא.
