רוחו של צלאח א-דין מרחפת מעל משרד המשפטים

בקריית הממשלה בגבעת רם (קריית בן-גוריון‎) הולך ונבנה בשנים האחרונות בניין משרד המשפטים החדש.  באתר החברה המנהלת את המיזם נכתב כי "מטרתו העיקרית של הפרויקט היא לתת מענה לחלק הארי של  צרכי המשרד הראשי ולהפכו למבנה העיקרי של המשרד במקום זה הנמצא כיום ברחוב צלאח א-דין בירושלים".

מבלי לדון ולתמוה, על משמעות העובדה שמשרד המשפטים  "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר…", ברום גובהו, מעל משרד ראש הממשלה, ראוי לבחון את משמעות מעבר המשרד ממזרח העיר למערבה.

משרד המשפטים היה "נחשון משרדי-הממשלה בחציית ה'קו הירוק'", כפי שנכתב במעריב במאי 1973. היותו של המשרד "הסנונית הראשונה", כלשון הכתבה, חלה הודות ליו"ר ועדת השרים לענייני ירושלים, שר המשפטים דאז יעקב שמשון שפירא. שפירא גם היה זה שיזם את העברת בית המשפט המחוזי לרחוב צלאח א-דין.

עד כמה חשוב וסמלי היה המעבר, שהתבצע בסמוך ליום ירושלים החמישי, ניתן ללמוד מתיאור כתב "מעריב": "מיד אחרי מלחמת ששת הימים ביקש השר שפירא לנוע למזרח העיר ונתן עינו בבניין משרדי הממשלה הירדנים, ברחוב צלאח א-דין. בבניין זה הייתה גם לשכתו של המלך חוסין…"

הסמליות היא בעצם הפגנת ריבונות יהודית ברחוב שנקרא על-שם המצביא המוסלמי שגירש את הצלבנים במאה ה־12. צלאח א-דין הוא סמל חשוב במיתולוגיה המוסלמית ובמאבק הערבי כנגד המדינה היהודית. בעיני הערבים היהודים הם הצלבנים החדשים. קו מחשבה זה מדריך את הערבים עוד משחר ימיה של הציונות. שיכונו של משרד המשפטים בבניין הממשלה הירדנית הוא פגיעה קשה במיתוס צלאח א-דין, שלא לומר ניפוץ שלו.

ומדוע בעצם לא לומר ניפוץ המיתוס? התשובה לכך נמצאת בשינוי המהותי שעבר משרד המשפטים מאז ימי שפירא ועד היום. שינוי הנובע מההלם שעברה ישראל חצי שנה לאחר מעבר משרד המשפטים. מלחמת יום הכיפורים.

הזעזוע מהמלחמה עורר אצל חלק מהיהודים מחשבות תבוסתניות שהובילו לערעור האמונה בצדקת הדרך של הרעיון הציוני. הצעד של השר שפירא, לא רק שאיבד את עוקצו כתוצאה מהמלחמה, אלא שהמלחמה עוררה מרבצה את "התקווה הצלבנית" של הערבים.

למרבה הצער רעיון "המיזוג של שני חלקי העיר", כלשון הכתבה, פעל כחרב פיפיות במשרד המשפטים. על המשרד השתלטה רוח תבוסתנית שהדריכה את הפקידות הבכירה לפעול כנגד כל אובייקט המאיים באופן עקיף על מימוש "התקווה הצלבנית".

התהליך שעבר על משרד המשפטים, במשכנו ברחוב צלאח א-דין,  מזכיר את מה שהתחולל בתחנת גל"צ השוכנת ברחוב יהודה הימית ביפו. בתחנה הפנימו יתר על המידה את שם הרחוב. "יהודה הימית" הוא כיתוב, שהתברר כמזויף, שהופיע על מטבע רומי (יש להבהיר  כי מטבע "יהודה השבויה – IVDAEA CAPTA" מוכר בספרות המדעית) שבו נראית יהודייה יושבת בוכייה תחת עץ תמר, לאחר שהאימפריה הרומית הכריעה את יהודי יפו.

כפי שתיאורו של יוסף בן מתתיהו ב"מלחמות היהודים" על יהודי יפו; ש"לא נועזו לעצור את שונאיהם ביד חזקה", משקף את רוח גל"צ, כך רוחו של צלאח א-דין מרחפת מעל משרד המשפטים.

יש הבדל אחד חשוב בין גל"צ למשרד המשפטים – את התחנה יש לסגור, ואילו את משרד המשפטים חובה להשאיר על כנו ובמקומו הנוכחי. ביטול ההחלטה להעביר את משרד המשפטים למערב העיר יכול הפוך את "התקווה הצלבנית" של הערבים לאכזבה. הותרת המשרד במזרח העיר משולה להסרת הקורוזיה מקיר הברזל, שעליו מושתת ביטחון מדינת ישראל.

הרפורמה של שר המשפטים אינה מהפכה למרות זעקות השבר המעושות והמאוסות. את המהפכה עליו לערוך בכיוון הרוח הנושבת בתוך המשרד. ואולי גם כאן אין מהפכה אלא רק חזרה לימי השר יעקב שמשון שפירא, אכן שמשון.