לא רק א־לוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם הצדק הפשוט והבסיסי. המפנה הדרמטי בפרשת נחמה תאנה ממחיש כמה מסוכן עלול להיות הסנטימנט האידיאולוגי. לבעלי סנטימנט אידיאולוגי חזק יש נטייה לתקן את העולם בכפיית הר כגיגית. הם מעדיפים את העקרוני על פני הספציפי, את הכללי על פני הפרטי, את האמת התיאורטית על פני הצדק הממשי. כשחלקי הפאזל לא מסתדרים להם עם התמונה המצופה, הם נוטים לשלוף מספריים, לחתוך קצוות ולהשלים צבע איפה שחסר. לעיתים הם מתייחסים לאנשים ספציפיים עם סיפורים ספציפיים כמו אל דמויות על לוח השחמט. מקריבים חייל כדי לנטרל פרש, מלכה כדי להרוג את המלך.
נחמה תאנה הצליחה לשנות את השיח על הפגיעות המיניות בחברה הדתית. האישה הקטנה מקריית־ארבע הטיחה טענות קשות ביותר באחת הדמויות הרבניות החזקות ביותר בעולם החרד"לי, נשיא ישיבת הר המור הרב צבי טאו, ולא מצמצה. העמידה שלה שבוע אחרי שבוע, בקול רציונלי, עקבי ובטוח בעצמו, עוררה לנושא אישי ציבור ורבנים רבים, גם כאלה שבעבר כמעט לא הקדישו קשב ומשאבים לנושא הטעון והקשה של הפגיעות המיניות.
הרב טאו לא התפטר, אבל תאנה הזיזה את נושאת המטוסים של דעת הקהל. גם הח"מ פרסם פה כתבה הסוקרת את תולדות המלחמות והמחלוקות שהרב טאו היה מעורב בהן, ומצביעה על הקשר שבין התיאולוגיה שלו ובין נטייתו העקבית להכחיש עבירות מין של נבחרי ציבור. השיח הציבורי הער גרם למשטרה להקצות לתיק צוות חוקרים בלהב 433, שהפך כל אבן ובדק כל קצה חוט כדי להגיע למתלוננות נוספות.
על הרקע הזה, הטוויסט בעלילה בשבוע שעבר התקבל בהלם מוחלט. נאמר זאת כך: אילו היה מדובר בהצעה לתסריט, היא הייתה נפסלת בעילת חוסר אמינות. נחמה תאנה ובני משפחתה התייצבו מול המצלמה, ואביה, מנחם בוירסקי, הצהיר בשמה כי "האדם שקורא לעצמו צבי טאו אינו יהודי, ולא רק שהוא לא יהודי אלא שהוא בן למשפחת מנגלה הנודעת לשמצה. ישנה קבוצה של נאצים שהצליחו להשתקע פה בארץ תחת זהויות של יהודים… חבורה זו עוסקת בריגול, במקרי רצח רבים ופגיעה שיטתית בכל דרך אפשרית בארץ ישראל, תורת ישראל, עם ישראל וכמובן מדינת ישראל. צבי טאו הביא את היכולות הרפואיות של משפחת מנגלה, והוא משתמש בכך כדי להוציא לפועל מספר עצום של מקרי רצח מתוחכמים".
נשאיר לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לאבחן את התופעה מאחורי ההצהרה הזו. מבחינה ציבורית זה לא מאוד משנה. לפנינו מקרה טרגי של פגיעה חמורה בבוחן מציאות. מהרגע ש"מסיבת העיתונאים" הזו פורסמה, משקל עדותה של נחמה תאנה הפך אפסי. אין לנו שום אפשרות לקשור בין מה שיוצא מפיה ובין מה שאירע או לא אירע במציאות. הלכתית ומשפטית, עדותה לא יכולה לשמש עילה להליך פלילי, משמעתי או ציבורי.
התובנה הזו אמורה להיות פשוטה ובסיסית, אך למרבה ההפתעה השיח ברשתות הציף קולות של רבניות ופעילות ציבור הממשיכות לתמוך במאבקה של תאנה גם לאחר שזרם התודעה שלה נחשף. שלוש נימוקים בפיהן: טבעי שאישה שנפגעה מינית תפתח הפרעות נפשיות, וזו לא אמורה להיות סיבה לחוסר אמון כלפיה; פגועות הנפש הן ממילא יעד קל לפגיעות מיניות, ואם לא נגן עליהן אף אחד לא יגן עליהן; התנערות מתאנה תהווה תמריץ שלילי לנפגעות אחרות שיחששו לצאת עם האמת שלהן.
על טענות אלו יש להשיב: הפרעות נפשיות הן תגובה טבעית לאירוע טראומטי לא טבעי, אבל בדרך כלל מדובר בהפרעות נוירוטיות פוסט־טראומטיות, כמו חרדה או דיכאון, שאינן פוגעות בבוחן המציאות. ההבחנה הזו קריטית, משום שכאשר מדובר בהפרעה פסיכוטית המשבשת את בוחן המציאות אין שום דרך לקבל עדות; זה מצב טרגי, אבל קצרה ידנו מהושיע. והשיקול הציבורי החשוב של תמיכה במתלוננות לא יכול להצדיק פגיעה כה חמורה בזכויותיו של הנילון.
הליך חקירה, פלילי, משמעתי או ציבורי, לא נעשה בוואקום. הוא גובה מחיר כבד מאוד מהנילון, פוגע בשמו הטוב ובפרנסתו, וחושף אותו ואת משפחתו ללעג ולקלס. ההצדקה היחידה לעשות אותו הוא כאשר יש "חשד לכאורה" לביצוע עבירה חמורה. כאשר ברור שהמתלונן לא כשיר לעדות, אין שום הצדקה משפטית, הלכתית או מוסרית לפתיחה בהליך הזה.
מי שטוענות שבשל ערך ההגנה על מתלוננות יש להמשיך לתמוך במאבקה של תאנה, ואינן רואות בעיה בעריפת ראשו של אדם, רב או איש מן השורה, על בסיס עדות במשקל אפסי, אינן שונות מהרבנים שטענו שאסור לברר תלונות נגד רב גדול משיקולים כמו איסור לשון הרע, פגיעה בכבוד תלמידי חכמים או "לא ייתכן שצדיק גמור יחטא". אלה ואלה רומסים את האדם הפרטי למען האג'נדה.
האם סגירת תיק חקירה מחוסר ראיות או מחוסר אשמה משקפת זלזול בנפגעות? ממש לא. הוא משקף ענווה: אנחנו בני אדם, רואים לעיניים, אין לו לדיין האנושי אלא מה שעיניו רואות, ולפעמים קצרה ידו מהושיע.
העובדה שאיננו מסוגלים להושיט סעד במקרה פרטי, איננה פוטרת אותנו מאחריות ציבורית לפגיעה שנעשתה בסתר. זהו לב המסר של פרשת עגלה ערופה בספר דברים. מתואר בה אירוע טרגי של פגיעה בסתר: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה… נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". אם יש גופה יש רוצח, אבל אין לנו ראיות ואנחנו לא יודעים מי הרוצח. הכתוב מצווה למדוד את המרחק בין הגופה לעיר הקרובה ביותר. זקני העיר יבצעו את טקס העגלה הערופה ויצהירו: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". לפי חלק מהמפרשים, מטרת הטקס היא עריכת חשבון נפש פומבי והטלת אחריות אישית על מנהיגי הציבור. קצרה ידם מלהושיע את הנרצח הספציפי הזה, ועדיין הם מקבלים אחריות מלאה על הרצח שנעשה במשמרת שלהם. העיסוק הפומבי ברצח ובמשמעויותיו אמור לעורר את הציבור לחשבון נפש ולמנוע את הרצח הבא.
כך נראה איזון עדין: מצוות "וביערת הרע מקרבך" מטילה על מנהיגי הציבור את האחריות למנוע פגיעות בסתר, אבל האחריות הזו איננה משנה פסיק בדיני הראיות. האחריות הציבורית שלנו כפולה, הן כלפי המתלוננים הן כלפי הנילונים. מורכב? אכן, החיים מורכבים.
