לפני קרוב לשלושים שנה, אי שם לאחר חתימת הסכמי אוסלו ולפני רצח רבין, יצאתי עם הוריי ובני משפחתי להפגין. הייתי בכמה הפגנות קודם לכן, אבל ההפגנה ההיא הייתה שונה. יצאנו לגן הוורדים והפגנו במשך שבוע שלם, ברצף. בחלק מהלילות גם ישנו בגן. על הרצפה, בתוך שק שינה, עם מעט מאוד תנאים לשינה נורמלית אך עם ההבנה שזה הדבר הנכון לעשותו. הרגשנו שהמצב כל כך קשה עד שפשוט אי אפשר להמשיך לשבת בבית.
כמה שבועות אחר כך הפגנו ממש באותה צורה שבוע שלם בגן צ'רלס קלור בתל אביב. זה היה מקום ממש יפה, כעבור שנים הבנתי עד כמה. אבל כילד היופי לא כל כך עניין אותי, לא ממש שמתי לב אליו. אני נאבקתי על הגורל של הבית שלי, וכשאתה נאבק באמת על הדברים היקרים לך מכל, אתה לא עסוק בשאלה האם הים הכחול והרוגע נמצא במרחק 75 מטרים ממך. זה פשוט לא חשוב, וגם לא מעניין. מעט יותר מעשור אחר כך מצאתי את עצמי יחד עם עוד רבבות בני אדם ישן בתוך שק שינה בגינה כלשהי במושב כפר מימון. על השאלה מה רצו להשיג משתתפי הצעדה ההיא נשתברו קולמוסים רבים, אולם ברור שמשתתפיה הבינו שכאשר קורה דבר נורא אדם הגון לא יכול להמשיך לישון כרגיל על מיטתו בביתו.
בכנס החירום של האגודה לזכויות האזרח והעיתון "הארץ" שנערך אתמול (א') באולמות הנעימים והנוחים של ספריית בית אריאלה בתל אביב נשמעו דברים קשים. דומה שהדוברים השונים, החל משופט בית המשפט העליון בדימוס מני מזוז ועד לפרופ' מוחמד ותד מהמכללה האקדמית צפת, התחרו ביניהם בהסלמת הרטוריקה לנוכח רפורמת לוין-רוטמן. "המטרה האמיתית שלהם (של צעדי הרפורמה המתוכננת – ש"פ) היא לרסק את הדמוקרטיה הישראלית – לפגוע באיזונים ובבלמים עליהם מבוססת הדמוקרטיה, וכתוצאה מכך לפגוע בזכויות אדם". אמר מזוז, "זהו שיח אורווליאני מובהק שיש בו ניסיון להסחת דעת והטעיה, ואסור לתקשורת, לציבור ולשיח ליפול במלכודת הזאת ולאמץ טרמינולוגיה של רפורמה. אבל הציבור לא טיפש ולא קונה את הספין. הציבור מבין שיש כאן הפיכה משטרית שיהיו לה השלכות על כל תחומי החיים. אנחנו רואים כיצד קבוצה אחרי קבוצה בחברה הישראלית מצטרפות ומביעות התנגדות למהלכי הממשלה".
דינה זילבר כבר באה עם המסקנות החריפות. "זה לא 'זאב זאב', זה 'צבע אדום' – אזעקת אמת. כל הדימויים נכונים ולא מוגזמים", התריעה המשנה ליועמ"ש לשעבר, וקראה לעצמה ולחבריה לעשות מעשה: "המצב הזה, שהלוואי ולא היינו מגיעים אליו, הוא מצב של 'גאולה דרך הביבים'. כשהמציאות קשה ורעה, לפעמים מתוך הקושי נכנס אור. זו הזדמנות והזמנה לציבור הישראלי, בשנת ה-75 למדינה, להתנגדות אזרחית".
מה זו "התנגדות אזרחית"? זו שאלה מעניינת. ללא ספק מדובר בפרקטיקה פעילה של התנגדות למהלכי המשטר, בלי לאחוז בנשק או להפעיל אלימות. הרבה ביטויים מסוג זה נשמעו בימים האחרונים. היו אף מי שהגדירו את מאבקם כ"מרי אזרחי". אך האם מישהו מכל מתנגדי המשטר בשקל תשעים יצא לרגע מאזור הנוחות של עצמו? האם מי מהם ביצע צעד שמבטא בדרך כלשהי נכונות למאבק של ממש? באותם ימים של שנות התשעים קיימו עשרות מנהיגי ימין שביתת רעב של שבוע מול משרד ראש הממשלה בירושלים. הדתיים שבהם אמנם אכלו פרוסת חלה בשלוש סעודות השבת, מאחר ששביתת רעב איננה דוחה שמירת שבת, אך מלבד זאת הם לא הכניסו דבר מאכל לפיהם. היה זה מיד לאחר פיגוע התופת בקו 26, סמוך לבית הספר 'רנה קסן' בירושלים, ושביתת הרעב נמשכה עד שאחרונת המשפחות קמה מן השבעה. האם מישהו מכל הנואמים הנכבדים בכנס אתמול עשה דבר מה ממשי למענה של הדמוקרטיה הישראלית היקרה לו כל כך מעבר לטיול של ערבית להפגנה, שהתרחשה בעיר שבה הוא מתגורר ממילא, וחזרה הביתה שעתיים לאחר מכן? האם יום עיון באולמות הנעימים והנוחים של בית אריאלה יכול להיחשב באמת לאקט של התנגדות למשטר?
הרטוריקה של מתנגדי הרפורמה הולכת ומסלימה ככל שחולף הזמן ולוין ורוטמן ממשיכים לקדם את מהלכיהם. אולם, בין המילים המפוצצות ובין המציאות בשטח יש הבדל משמעותי. דומה שאפילו מזוז, זילבר, משה לדור וחבריהם לא מאמינים לעצמם כאשר הם מעצימים את הדרמה. משום שאם הם היו מאמינים לעצמם הם לא היו נשארים ללון בבית, במיטתם הנוחה. מי שבאמת רוצה לשנות לא ממשיך לחיות את חייו כרגיל, ומי שממשיך את חייו בלי הפרעה, כנראה שאיננו מאמין בעצמו למילים הקשות היוצאות מפיו.
