במוצאי שבת, בעקבות הפיגוע הנורא בערב שבת, עמד השר לבטחון לאומי, איתמר בן גביר ונשא הצהרה לתקשורת שעסקה ברובה הגדול בסירובה של היועצת המשפטית מיארה לבצע אטימה מידית של בית המחבל. בעקבות הדברים החל מסע האשמות של מי העביר איזה אישור למי מתי ולמה, ובסופו של דבר בוצעה האטימה. אמנם לא מיד לאחר הפיגוע, אבל בהחלט במהירות יוצאת דופן לסוג הפעולה בטווח של יממה לאחריו, בסבירות לא נמוכה בגלל הלחץ הפוליטי והציבורי.
אפשר, ויודעים מה, אולי גם מומלץ לגחך על שר שבוחר יום אחרי פיגוע לשאת הצהרה שעוסקת באיך אחרים מפריעים לו לעבוד במקום לציין מה הוא מתכוון לקדם בעצמו, אבל כשמנקים את היעדר הפרופורציה, צריך לציין ביושר שלבן גביר יש נקודה. למערכת המשפטית, מהייעוץ ועד לבית המשפט העליון, יש מנית בכורה בהפיכת הריסת בתי המחבלים מכלי משמעותי להפחתת טרור לכאב ראש בירוקרטי שגם אם ברוב המקרים מתאפשר, הוא מתבצע באופן חלקי מאוד, ומאוחר מידי.
התחיל אצל הבריטים
אז איך הגענו למקום בו אנו נמצאים היום? כיצד החלה הפרקטיקה של הריסת הבתים, מה גורם לביצוע להתארך, ומדוע הסירבול ומשיכת הזמן פוגעים באפקטיביות של ההריסה? כדי להסביר את זה צריך להתחיל בהתחלה, וההתחלה תמיד מגיעה איכשהו לבריטים. צריך להודות – האפשרות להרוס בתים היא אנומליה בדין הישראלי, והיא מתאפשרת רק בגלל שהיא ירושה של פקודת חירום בריטית מ-1945, שחלים עליה שמירת דינים (כלומר, בגלל שחוקקה לפני חוקי היסוד, היא לא יכולה להיפסל בגינם). הפקודה רחבה מאוד ומאפשר להרוס כל בית שאפילו חלק מתושביו ביצעו פעולת טרור, ואפילו סייעו לטרור. על פניו, נראה שקיומו של הסעיף מאפשר למדינה חופש מוחלט, כמעט ללא הסתייגויות, בהרס אותם הבתים. הסיבה לתקנה הרחבה שעשויה להיראות דרקונית היא שמטרתה אינה מטרה עונשית "קלאסית". בלתי אפשרי להעניש מחבל שיוצא לבצע פיגוע בידיעה שבסבירות גבוהה הוא ימצא בה את מותו. יחד עם זאת, ידיעה של מחבל שבעקבות הפעולה תיפגע משפחתו, עשויה ליצור הרתעה, ובטח יוצרת איזון מסוים להטבות שגורמים שונים מרעיפים על משפחות מחבלים שנהרגו בפעולה.
עם זאת, על אף החוק המפורש, הרחב, וכזכור, חוק שמשוחרר מכבלי חוקי היסוד, היכולת ליישם את הריסת הבתים הוגבלה מאוד על ידי בית המשפט לאורך השנים. כבר בשנת 1989 קבע השופט שמגר כי יש להודיע על כך מראש למשפחות, ולאפשר להן לפנות לבג"צ על מנת לנסות לערער על ההחלטה. לפרצה שנפתחה בשביל לאפשר למשפחות שנפגעו באופן ישיר מהריסת הבתים נכנסו, עם השנים ועם הרחבת זכות העמידה שאפשר העליון, ארגוני שמאל אשר מגישים את העתירות בשם המשפחות שמתגוררות בבתים, ומאז, בתהליך הדרגתי, הפך משך הזמן שחולף בין הפיגוע להריסה לארוך יותר ויותר, עד שכיום הזמן הממוצע שחולף בין הפיגוע לבין הריסת הבית (אם בכלל) עומד על כשלושה חודשים.
סמינרים מפולפלים על כל חדר
גם פעולת ההריסה עצמה הפכה למוגבלת וחלקית עם הזמן. אם בתקופת האינתיפאדה השנייה נהרסו רוב הבתים מהיסוד, עם הזמן צמצמו בתי המשפט את ההריסה לחדר, לקומה, ליחדת הדיור של המחבל, וההריסה הפכה לאיטום או להריסה פנימית במקרים רבים. במקום שדיוני בית המשפט יעסקו בשאלה הפשוטה המוגדרת בפקודה האם המחבל הוא "חלק מתושביו" של בית, הם הפכו לסמינרים מפולפלים בדיני קניין על האם ניתן להרוס בית בו המחבל שוכר, או גר באופן עיקרי בחלק אחד ממנו, או אולי בכלל גר בו עם אחרים. בנוסף לצמצום היקף ההריסה, צומצמו המקרים בהם התאפשרה הריסה, ובתי המשפט אסרו כמעט לחלוטין הרס בתי מחבלים אשר לא הצליחו לבצע רצח במהלך הפיגוע, כאילו ישנו קשר בין ההצלחה בביצוע הפיגוע למוטיבציה אותה הראה המחבל לבצעו.
במקביל, החלו להתגבר הקולות בתוך בית המשפט העליון על עצם המשך קיומה של האפשרות החוקית להמשיך בהריסת הבתים, כאשר השופט מזוז היה שופט העליון הראשון (או לכל הפחות, שופט העליון היהודי הראשון) שקבע כי הריסת בתים היא פרקטיקה פסולה מעיקרה, שעל בית המשפט לאסור אותה באופן גורף, זאת על אף, שכאמור, היא מבוססת על פקודה ותיקה, שלא אמורה להיות בארגז הכלים הבג"צי שום קונסטרוקציה משפטית רלוונטית שיכולה לפגוע בה.
אל הקושי המשפטי הגובר הצטרפו קולות שקבעו שהריסת הבית אינה אפקטיבית, ובאמת, למשך מספר שנים לאחר תום האינתיפאדה השניה, בעקבות דו"ח פנימי של הצבא שהביע ספק ביעילות הפעולה, וכן בעקבות ההבנה שהולך ומתקרב היום בו בג"צ יאסור עליה כליל, הופסקה הריסת הבתים. אולם, אחרי הפסקה של מספר שנים, חזרה מערכת הביטחון, בעקבות גל טרור נוסף, לבצע הריסת בתים. החזרה להריסת הבתים התאפשרה, בין השאר, בזכות מחקר שנחשב בזמנו פורץ דרך של שלושה חוקרים מהאוניברסיטה העברית, שהוכיח שהריסת בתי מחבלים, אם מבוצעת באופן נכון, יכולה להשפיע באופן ניכר, בתנאים מסוימים, על הקיף הטרור.
המהירות קובעת
במחקר, שפורסם בשנת 2010, הבחינו החוקרים בין שני סוגים של הריסת בתים, ובחנו באופן מדויק יותר על ציר הזמן והמרחב הגיאוגרפי את המשמעויות ההרתעתיות של הפעולה, אבחנות אשר הפכו את המחקר הזה לרציני ומקיף מקודמיו, לרבות המחקר שביצע הצבא ועבודות שביצעו עד אז ומאז מי שמתנגדים להיצוע ההריסות. החוקרים גילו שהריסת בתים מסיבות בטחונית בלבד, כגון בתים שהמיקום שלהם שולט על ציר או קרוב מידי לישוב, מעלה את המוטיבציה לטרור, ויש לנקוט בה רק כשההריסה קריטית. אולם, במקרים בהם הבתים שנהרסו היו בתים בהם התגוררו המפגעים עצמם, וכאשר הקשר בין הפיגוע להריסה של הבית הספציפי היה ברור, ישיר וכזה שהמתגוררים בו הבינו את הסיבה שבגינה בוצעה, הוכיחו החוקרים שישנה ירידה משמעותית במוטיבציה לבצע פיגוע טרור בסביבה הגיאוגרפית ממנה יצא המפגע. מאז הוצג ואושרר מחקר זה שוב ושוב בדיונים בעליון כהוכחה מספקת לביצוע הפעולה, והוא ללא ספק המחקר הרציני ביותר בתחום.
אולם מחקר זה גילה דבר נוסף – האפקט המשמעותי אותו גילו החוקים הוא אפקט קצר טווח, דהיינו, הריסת בית מחבל מורידה את המוטיבציה לבצע את הפיגוע הבא לזמן מוגבל, ומשכך, ישנה חשיבות לבצע את הפעולה מהר, על מנת לקטוע גל טרור שהחל מאזור מסוים בטרם יתפוס תאוצה. בהתחשב בעובדה זו, ספק אם דיוני הריסה שמתקיימים על פני חודשים ארוכים, ומסתיימים, אם בכלל, בהריסה חלקית ומאוחרת של בית המחבל, יוצרים את האפקט המשמעותי אשר עלה מהמחקר, ונראה שעד שפעולת ההרס מתבצעת, הקשר בין הפיגוע להריסה מתעמעם, ובכל מקרה, האפשרות לקטוע את גל הטרור מאותו האזור באופן מהיר מתפספסת. אגב, תוצאות אלו לא אמורות להפתיע את מי שבקיא בעולם הענישה הפלילי, בו ידועים המחקרים לפיהם מידיות וודאות העונש משמעותיים יותר מחומרתו. כשפעולה נחושה, חזקה ומהירה הופכת לאירוע בירוקרטי, משפטי ומדוקדק, כזה שיש למשפחה זמן פרק זמן ארוךלהתכונן אליו, להיאבק בו ולצמצם את משמעותו, קשה לראות כיצד אפקט ההרתעה שאמור להיות מושג נשאר רלוונטי.
אגב, הטענה לפי שיהוי מאיין את האפקט ההרתעתי אינה עולה רק מהמחקר, אלא אף מדבריו של בית המשפט עצמו. כך, בפסק הדין שעוסק בהריסתו האפשרית של ביתו של אחד מרוצחיו של דביר שורק הי"ד, מנעה השופטת ברון את ההריסה בשל הזמן הרב שחלף מביצוע הרצח, בטענה שבחלוף זמן נעלם המימד ההרתעתי ונותר המימד העונשי בלבד (כזכור, הריסת הבית אינה עונש למשפחה, אלא הרתעה למחבל). יצוין כי השופטת ברון טוענת שעל מנת שייווצר אפקט הרתעה, יש לבצע את ההריסה בסמוך, תוך מספר ימים, וזאת כאמור בזמן שהליכים בדבר הריסת בתים אורכים שבועות וחודשים. כלומר, ביד אחת בית המשפט העליון מעכב בהליכים משפטיים את הריסת הבתים במשך חודשים ארוכים, ומאידך, הוא מכיר בכך שהליכים ארוכים פוגעים באופן חמור במטרת הריסת הבתים, שהיא יצירת הרתעה.
על כוח ואחריות
כפי שישראל למדה בדרך הקשה במשך השנים, ואף לימדה אחרים, המאבק בטרור הוא מאבק ארוך שמנוהל לאורך זמן, הניצחונות בו קטנים וזמניים, והדרך היחידה להוריד אותו לרמה נסבלת היא באמצעות הפגנת נחישות. הפיכת כלי הריסת הבתים, מכלי הרתעתי מאיים לבירוקרטיה משפטית מייגעת, הוציאה ממנו עם השנים את עוקצו. האופן בו מיושמת הריסת הבתים הפכה אותה לבדיחה שהפלסטינים הבינו כבר מזמן. כשלוקחים בחשבון את המשאבים, המחיר הבין לאומי וההסברתי וההתעסקות המשפטית, מחירים שמשולמים במלואם, עם התועלת ההולכת וקטנה של הריסת בתים באופן המסורבל, החלקי והדחוי בו היא נעשית היום, במובנים רבים הפכה הריסת הבתים מנכס לנטל.
בית המשפט העליון, והייעוץ המשפטי בעקבותיו, אשר התמכרו לבחינה המדוקדקת של ישום כלי הריסת הבתים, חייבים להבין שהגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה. מדינת ישראל זקוקה ליעוץ משפטי שנגמל מההרגל האינסטינקטיבי לתקוע מקלות בגלגלים לביצוע פעולה נחושה כנגד הטרור, ובית המשפט צריך להבין שיחד עם התפקיד החשוב שלו בבחינת תקינות ההליך, יש לאפשר למדינה לבצע שימוש מהיר ויעיל בכלי הריסת בתים באופן שיהיה אפקטיבי, ובכך להשתמש בסמכות שלו באופן המכיר בכך שהוא נושא גם בחלק מהאחריות. כי בסוף, אין לנו מערכת משפט אחרת, וגם אם תעבור הרפורמה, היא תישאר רשות עצמאית וחזקה. וכמו שכבר אמרו טובים ממני, עם כוח גדול באה אחריות גדולה.
