זה קרה בלשכת ראש הממשלה בקיץ 2016. רן ברץ, השכן ממעלה הגיליון, שימש אז כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו, וארגן מפגשים איתו למערכות התקשורת השונות. בוקר אחד עמד נתניהו בלשכתו מול בכירי גל"צ, מאחוריו לוח וטוש, הרצה והשיב לשאלות. באותם ימים המאבק סביב פתיחת תאגיד השידור הציבורי היה בשיאו, ומכיוון שעיתונאים אוהבים מאוד לעסוק בעצמם, השיחה גלשה די מהר מתיאורי המנהרות בצוק איתן אל סוגיית עתיד הענף. ראש הממשלה הבהיר: "כן, אתם העיתונאים תיאלצו להתמודד עם תחרות. אמרתי גם לחברת החדשות של ערוץ 2 – אנחנו הולכים לפתוח את שוק התקשורת".
זר לוּ עקב אחרי התבטאויות חברי הליכוד והעומד בראשו, היה משוכנע שהם מנהלים מאבק איתנים ליברלי להפיכת שוק התקשורת בישראל לשוק חופשי מהתערבות ממשלתית. רק השבוע הסביר שר התקשורת הטרי שלמה קרעי ש"התפיסה של הליכוד ושל הימין הכלכלי קוראת להסרת חסמים ורגולציה, ולהסרת גורמים שפוגעים בשוק החופשי ובתחרות". גם ההתבטאות של נתניהו באותו תדרוך לגל"צניקים ממש לא הייתה חד־פעמית. כבר ב־2012 הוציא נתניהו הודעה שלפיה "ראש הממשלה מתנגד למונופול בכל תחום, ולא יסכים למציאות שבה ייווצר מונופול על שידורי חדשות בישראל". בישיבת ממשלה ביולי 2016 הוא הצהיר ש"הגיע הזמן שייכנסו עוד ערוצי טלוויזיה וחדשות שיוכלו להתחרות עם הערוצים הקיימים. בישראל ישנה ריכוזיות בשידורי הטלוויזיה שכמעט ואינה קיימת בעולם החופשי". כמה חודשים אחר כך, כשמינה את איוב קרא לשר התקשורת, הכריז: "אני מבקש לפתוח את שוק התקשורת לתחרות. הדרך להשיג זאת זה לא על ידי שליטה, ההפך". ולחוקרי המשטרה הסביר נתניהו שהתקשורת תוקפת אותו בין השאר בגלל "המדיניות התקשורתית שלי, לפתוח את המונופול והדואופולים שלהם".
מאז 1996 הוקמו תשע ועדות שעמדו על הצורך בשינוי הרגולציה בשוק התקשורת, והתקבלו שבע החלטות ממשלה. היישום: אפס
אך אם אותו זר דמיוני היה בוחן מה נעשה בפועל עם כל היוזמות הללו, הוא היה מגיע למסקנות אחרות. עזבו רגע את הדיון על השידור הציבורי, מספיק מילים נשפכו עליו השבוע. בואו נתמקד בגופי תקשורת מסחריים, בבעלות פרטית. לרמת המעורבות הממשלתית בתקשורת המשודרת אין אח ורע בעולם המערבי. מועצת הרשות השנייה קובעת, לפי החוק, מתי ישדרו הערוצים המסחריים את מהדורות החדשות, מה יהיה אורכן, ובאילו שפות. כל מי שרוצה להקים בישראל ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו חייב קודם כול לקבל מהממשלה רישיון שמצורפת אליו רשימת תנאים אימתנית, ואז להתחנן כל כמה שנים כדי לקבל הארכה לזיכיון. הממשלה גם קובעת תנאים בחלוקת המניות, מבנה הדירקטוריון, ואיך ממנים מנהל לחברת חדשות.
וישנן כמובן "מחויבויות התוכן". החוק מחייב ערוצי טלוויזיה לשדר "תוכניות סוגה עילית" ותוכניות ש־75% מצוות ההפקה שלהן הוא מקומי. מי קובע מהי "סוגה עילית"? הנציגים שהפוליטיקאים מינו כמובן. החוק כולל רשימה מפורטת: תמהיל מדויק של תוכניות תעודה ("שאינה בענייני היום"), דרמה ("אורך כל פרק 24 דקות לפחות"), או "תוכנית מערכונים המופקת ברמה גבוהה באורך של רבע שעה לפחות". כל זה צריך להיות "בהיקף שלא יפחת מ־74 שעות בערוץ 2 ומ־111 שעות בערוץ השלישי", לא כולל שידורים חוזרים. וכן, המחוקק טרח לציין גם באיזה טווח שעות צריך לשדר, ושאם התוכנית שודרה בשבת או חג, "ישדר בעל הזיכיון את התכנית בשידור חוזר ביום חול". בקיצור, רגולציה על סטרואידים, ואלה רק דוגמאות על קצה המזלג.
איור: שאטרסטוק
אז אפשר כמובן לחשוב שהמעורבות הזו של המדינה טובה וחיונית, ושהיא שומרת את תחום השידורים בישראל מהידרדרות להתבהמות במרוץ אל הרייטינג 24/7. מותר לסבור שחיוני שנציגים מטעם המדינה יפקחו על רמת האתיקה והמהימנות של ערוצי הטלוויזיה. אבל, כאמור, זו לא התפיסה שמציגים חברי הליכוד.
ומה האבסורד הגדול עם הרגולציה הזאת? היא תקועה בעידן האלקטרוני אבל עוד לא הגיעה לעידן האינטרנט. אתרי חדשות ותוכן באינטרנט או פלטפורמות סטרימינג בסגנון נטפליקס, פטורות מכל הנזכר לעיל. פשוט, קל וחופשי. הכול תלוי בפלטפורמה. גם על עיתונים יש הרבה פחות פיקוח ממשלתי, בטח מבחינת תוכן, לעומת הגופים המשדרים. ברדיו מתנהל מאבק ארוך שנים של בעלי התחנות האזוריות, שיוּתַּר להם לשדר בכל הארץ. בישראל יש רק שתי תחנות רדיו ארציות, שתיהן שייכות לממשלה (גל"צ ורשת ב'), ואילו תחנות בבעלות פרטית אינן מורשות לפרוס אנטנות בפריסה ארצית.
ואם זה לא מספיק, הרגולציה על תקשורת אלקטרונית בישראל מסובכת בטירוף גם משום שהיא מתבצעת בפועל בידי שני גופים שונים – "מועצת הרשות השנייה", שמפקחת על הטלוויזיה והרדיו המסחרי, ו"מועצת הכבלים והלוויין" שמפקחת על הוט ויס (על השידור הציבורי מפקחת "מועצת התאגיד", שהיא גוף שלישי ונפרד). כל אחת מהן פועלת מכוח חוק אחר, ושחקנים בשוק התקשורת צריכים לג'נגל בין שתי מערכות דינים שונות, ולפעמים סותרות, אחרי שבמהלך השנים היטשטשו ההבדלים בין סוגי הטכנולוגיות השונים.
למעשה, הערוצים אינם מצייתים לחלק גדול מההנחיות של הרגולטורים, וכולנו זוכרים את המאבקים המגוחכים סביב ההגבלה הקובעת שמהדורת החדשות בטלוויזיה לא תגלוש מעבר לשעה תשע בערב. מאחורי הקלעים מתנהלות גם המון מחלוקות, בעיקר סביב "התחייבויות התוכן", ואם גוף השידור עמד בתנאים שניתנו לו עם הזיכיון.
ומי ממנה את החברים במועצות? הממשלה, על פי המלצה של שר התקשורת. גם שם יש עודף רגולציה. משרד התקשורת צריך להתייעץ עם לא פחות מ־74 גופים שונים כדי להציע חבר חדש במועצת הרשות השנייה. בקיצור, מינויים פוליטיים מפקחים על השידורים. לא תיפלו מהכיסא לשמוע שמבקר המדינה מצא כי בין המועמדים שהוצעו ב־2017־2018, "60% הם בעלי זיקה או זיקת עבר לשר התקשורת דאז, למפלגתו או לשר משרי הממשלה".
ברית המועצות
מבול הרגולציה הזה ידוע ומפורסם כבעיה קשה בתחום. ב־2010 קידמו במשרד התקשורת יוזמה שמכונה "ברית המועצות" – איחוד הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין. המטרה: לאחד את גופי האסדרה של התקשורת. ספוילר: בסוף זה לא קרה.
בשנת 2018 הגישה חברת הכנסת שרן השכל, אז עדיין בליכוד, הצעת חוק שנועדה להציל את ערוץ 20 (כיום 14), שנקלע לקשיים כלכליים בגלל עומס רגולטורי. בעקבותיה הוקמה בכנסת ועדת קיש (בראשות ח"כ יואב קיש מהליכוד), שהבטיחה לחולל שינוי בתחום. הרבה מילים גדולות נאמרו: שר התקשורת איוב קרא הבטיח "להתאים את שוק התקשורת לעידן החדש", יו"ר הוועדה דיבר על "הפחתת רגולציה בענף", וח"כ השכל הציעה שוב את "ברית המועצות". מה עשתה הוועדה? העבירה את "ערוצי הנישה", כמו ערוץ 9, ערוץ 24, הלא טי־וי וערוץ 20 מאחריות מועצת הכבלים לאחריות הרשות השנייה, והפחיתה את סף הכניסה לשוק הטלוויזיה. הרגולציה הפולשנית שתיארנו נותרה בעינה. זה לא הפריע לקיש והשכל לחגוג את "פתיחת שוק התקשורת לתחרות" עם פעילי ליכוד בתל־אביב.
למעשה, זוהי כרוניקה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. על פי מבקר המדינה, מאז שנת 1996 הוקמו בממשלות השונות לא פחות מתשע ועדות שעמדו על הצורך בשינוי הרגולציה בשוק התקשורת בכלל ובתחום השידורים בפרט. ההמלצות הללו לא נשארו תלויות באוויר: שבע החלטות ממשלה עיגנו את ההמלצות לאחד את הרגולטורים, להפחית דרמטית את פרטנות הפיקוח, ואפילו להקים "רשות תקשורת" עצמאית שתחליף את משרד התקשורת. ומה בסוף? 0 החלטות יושמו.
איור: שאטרסטוק
אם הזר שלנו יהיה מעט חשדן, הוא עלול לחשוב בשלב זה שהפוליטיקאים לא כל כך מעוניינים להיפרד מעמדת השליטה הנהדרת שיש להם על התקשורת המשודרת, חרף הדיבור גבוהה־גבוהה על פתיחת הענף לתחרות, שוק חופשי והסרת חסמים. אגב, זה לא משנה מאיזו מפלגה הם מגיעים. מאז 1996 היו פה ממשלות ימין, שמאל ומרכז. כולן הכירו את הברוך הרגיש הזה היטב, כולם דיברו על הצורך לפתור אותו והשחיתו מאות שעות מומחים בוועדות, אבל במבחן המעשה – מועצת הכבלים והלוויין לא בוטלה, "ברית המועצות" לא יצאה לדרך, מעורבות הממשלה בתכנים לא הופחתה, רשות תקשורת לא הוקמה, ובטח ששיטת המינויים לא נפגעה. היו"ר הנוכחי של הרשות השנייה, עדן בר־טל, הוא ידיד קרוב של גדעון סער וצבי האוזר, ממפלגתו של שר התקשורת היוצא יועז הנדל. מוכשרים והגונים ככל שיהיו, ברור כשמש שיש משהו בעייתי במפקחים מטעם פוליטיקאים על גופי תקשורת שמסקרים את אותם פוליטיקאים, ושזיכיונם תלוי בחסדי המפקח.
ומה בעולם?
אחד המומחים הגדולים בארץ לפיקוח על תחום התקשורת הוא יזהר טל, שהיה יועמ"ש משרד התקשורת במשך שמונה שנים. בספר שפרסם הוא המליץ על הקמת רשות תקשורת עצמאית, שלא תהיה תלויה בשר התקשורת ותפקח באופן אחיד על גופי התקשורת. הוא הראה איך אפילו ה־BBC, בעל המעמד המיוחד בבריטניה, כפוף בחלקו לרגולטור עצמאי (OFCOM), שמפקח על השוק המסחרי בלי תלות בממשלה. כשם שעצמאות הרגולטור הפיננסי, בנק ישראל, מבוצרת בחוק, כך בריא יהיה לנתק את הרגולטור התקשורתי מהשפעת שרי הממשלה.
נשמע קיצוני? בעולם אלה כבר חדשות ישנות. לפי דו"ח מבקר המדינה, כבר שני עשורים שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות ב־OECD שבהן לא קיימת רשות תקשורת עצמאית, אלא משרד ממשלתי מפקח על התחום. "ברוח זו התייחס ארגון ה־OECD לצורך בהקמת רגולטור עצמאי בתחום התקשורת בישראל, ובשנת 2016 חזר והביע את עמדתו זו", כתב המבקר, והוסיף בכל זאת קריצה לפוליטיקאים: "כמובן שגם לאחר הקמת רשות תקשורת עצמאית יש לממשלה תפקיד בתחום – קביעה של החלטות מדיניות".
האם ישראל תממש סוף סוף את שבע החלטות הממשלה הקיימות ותלך בדרך כל מדינה מערבית? שר התקשורת הנוכחי נשמע נחוש השבוע בראיון למעריב: "אני מתכוון לבטל את הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה ואת מועצת הכבלים והלוויין. אין להן זכות קיום", אמר קרעי, והבטיח שיגיש את ההצעה לביטול במסגרת חוק ההסדרים הקרוב. אבל מה יבוא במקומן? מה תהיה מידת הרגולציה של המדינה על התקשורת? פה התשובה של קרעי קצת יותר חמקמקה: "במקום גופים אנכרוניסטיים אלה יוקמו גוף או יחידת סמך אחרים, שיופקדו על תכנים שאסור לשדר כמו פורנו. בעצם אפילו אין צורך בגוף פיקוח כזה. עובדה שבאינטרנט אין רגולציה ועדיין לא משדרים תכנים בעייתיים". אז יהיה גוף פיקוח או שנסתדר בלעדיו? קשה לדעת. בהמשך אותו ריאיון הבהיר כמובן קרעי שיחתור לסגירה או הפרטה של השידור הציבורי, והוסיף: "אני מתכוון להפוך את התחום לשוק חופשי לחלוטין. למשל, להתיר לרדיו האזורי להפוך לרדיו ארצי, ולהגדיל את מספר ערוצי השידור. התוכנית עדיין לא מגובשת סופית, אבל הכיוון הוא כמה שפחות רגולציה והורדת חסמים".
ניאלץ להמתין בסבלנות עד שהתוכנית תהיה מגובשת סופית. ניסיון העבר הראה יותר מדי פעמים שאיומים גרנדיוזיים לסגור את השידור הציבורי הסתיימו בלא כלום, והבטחות להפחית את הפיקוח על השוק המסחרי עלולות להסתיים בעוד "ועדה ציבורית", עשירית במספר. כמובן גם האישומים נגד נתניהו, בפרשיות שעיקרן מעורבות פעילה מול שחקנים בשוק התקשורת, ישחקו תפקיד. עם זאת, מנכ"ל משרד התקשורת המיועד אלעד מלכא כתב בעבר על הצורך בדה־רגולציה של התחום, והוא גם היה שם, כפעיל, לצד ח"כ שרן השכל כשהיא הבטיחה לפעול לסגירת המועצות או איחודן. כדי שהפעם זה יקרה, המנכ"ל והשר יצטרכו לבצע ניתוח מכאיב של ניתוק הפוליטיקאים מכוחם. זאת השאלה: מה שווה גוף שידור אם אנחנו כן שולטים בו?
