יותר משבוע אחרי החלטת בג"ץ, בקואליציה לא מסוגלים להציג מתווה חקיקתי שיאפשר את שובו של אריה דרעי לממשלה, וכנראה גם לא יהיו מסוגלים בעתיד. אף שהמהפכה המשפטית שמתכננת הממשלה החדשה נועדה לכאורה לתת כוח אבסולוטי לממשלה ולכנסת על פני בית המשפט, הרי גם לאחר שהחקיקה תעבור, דרעי לא יוכל לחזור למשרדי הממשלה.
כן, בניגוד לצווחות השמאל על הדיקטטורה המתהווה, גם אם לא ישונה ולו פסיק אחד בנוסח הצעת החקיקה, מעמדה של הרשות השופטת יישאר עליון. בית המשפט ימשיך להיות הגוף החזק ביותר, זה שיכול להודיע שבעוד שעתיים יפרסם פסק דין – ועם ישראל כולו ישב ויצפה למוצא פיו. ראשי הקואליציה יוכלו לערוך מסיבות עיתונאים, לטכס עצות ולשחרר הצהרות, אבל פסיקות השופטים הן שיקבעו מה יקרה בשורה התחתונה.
חשוב להבין: הרפורמה של השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן מעניקה גושפנקה חוקית למהפכה החוקתית האמיתית שחולל אהרן ברק לפני שנים רבות. ברק חולל מהפכה, ואף כינה אותה כך. הרפורמה של לוין ורוטמן בסך הכול עוסקת בפרוצדורה: כיצד הדברים ייעשו. רפורמה סבירה ומידתית, אם תרצו.
למשל, לוין ורוטמן מאמצים בהכנעה את הצעד החד־צדדי שהוביל השופט ברק במחשכים, ומאשרים את עליונות חוקי היסוד ואת סמכות בית המשפט לפסול חקיקה. הם לא מבקשים להחזיר את מדינת ישראל למצב שהיה בה בתחילת שנות התשעים, אף שגם אז ישראל הייתה דמוקרטית לחלוטין. הדבר היחיד שהם עושים ביחס לכך הוא לקבוע כללים לפסילת החוקים, ובמקביל מבהירים שכפי שקבע ברק בזמנו, ובניגוד לרמיזות שחלק מהשופטים החלו להשתעשע בהן, חוקי היסוד הם אבני הבסיס של השיטה והשופטים לא יוכלו לשנותם.
הרפורמה של לוין ורוטמן מקבלת גם את עקרון "הכול שפיט" של ברק, ולא מטילה מגבלות על הרשות השופטת – לא בשאלה מה שפיט ומה לא, וגם לא בעניין זכות העמידה. שופטי בג"ץ יוכלו להמשיך להזמין עתירות אצל התנועה לאיכות השלטון, ולדון בכל אשר יחפוץ ליבם.
שינוי שיטת בחירת השופטים אף הוא לא קיצוני כפי שמנסים להציג אותו משמאל. בניגוד למדינות רבות שבחירת השופטים בהן נתונה באופן מוחלט בידי הממשל, בישראל השופטים ימשיכו להיות מעורבים בתהליך. הדבר היחיד שיימנע מהם הוא זכות הווטו, שאפשרה להם עד כה לשכפל את אחידות הדעים המוחלטת כמעט בקרב השופטים.
גם פסקת ההתגברות מינורית, ולמעשה לוקחת את כללי פסקת ההתגברות שהציע בזמנו השופט ברק ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק, ומציעה להחיל אותם גם בחוקי יסוד אחרים. יותר מכך, ההצעה של לוין קובעת שאם בית המשפט פסל חוק פה אחד, אזי הכנסת המכהנת לא תוכל להעביר אותו מחדש אלא רק הכנסת שלאחריה. קרי, אם אכן יעבור חוק שמאפשר להרוג את כל הג'ינג'ים, בית המשפט יוכל לפסול אותו פה אחד, ואם הכנסת תתעקש להעביר אותו היא תצטרך לחזור להכרעת העם.
זו אולי הנקודה החשובה ביותר. לפי מתנגדי הרפורמה גם לימין כדאי לפחד ממתן כוח מוחלט לממשלה ולכנסת, והם צודקים. אלא שהם מתעלמים מהפחד החשוב לא פחות של מתן כוח מוחלט לרשות השופטת, כפי שקיים כיום. למעשה, כוחו של בית המשפט מפחיד יותר. מול פגיעה בזכויות האזרח בידי הממשלה או הכנסת, אפשר להילחם – לערוך הפגנות, להפעיל לחצים, להוביל להפלת הממשלה או לפיזור הכנסת. לעומת זאת, כשבית המשפט פוגע בזכויות, האזרח נותר חסר אונים.
הרטוריקה המתלהמת והקיצונית בעניין הרפורמה משרתת את שני צדדי המפה הפוליטית. היא מסייעת לשמאל להפוך אירוע קטן של החזרת האיזון בין הרשויות לדרמה גדולה של "קץ הדמוקרטיה", אבל היא עוזרת גם לשר לוין ולח"כ רוטמן למצב את עצמם כלוחמים חסרי פשרות. בפועל, זוהי חקיקה שמקבלת את הנחות היסוד שקבע ברק, וכולה מלאת פשרות. כשאלו העובדות, ברור שאין מקום לפשרות נוספות, אלא לכל היותר לתיקונים.
