כמה פעמים שמעתם שמספרים לכם על הילדים שלכם ש"יש לו יכולות אבל כרגע זה לא מעניין אותו", "כשהוא באמת ירצה – זה יקרה", או "כשזה יבוא ממנו, הוא ישקיע וגם יצליח"?
אם הייתי אומרת לכם שקיימת גלולת פלא להגברת המוטיבציה עבור התלמידים והילדים שלכם, האם הייתם רוצים לנסות אותה? תתפלאו לשמוע שאנחנו מקבלים גלולה כזאת פעמיים בשנה, והיא פועלת כמו קסם! אבל אם משתמשים בה לא נכון, היא עלולה לגרום לתופעות לוואי לא נעימות. אם אתם עדיין תוהים, הגלולה הזאת היא התעודה, היא יכולה לחולל מוטיבציה ללמידה אך גם להכחידה. אז בואו ננסה להבין איך בונים, כותבים ומגישים לתלמידים תעודה באופן מקדם שמצמיח ומגביר מוטיבציה.
מי בכלל צריך תעודות? הצורך בקבלת משוב ואישור על ביצועינו הוא צורך אנושי הטבוע בנו במשך כל חיינו. אנחנו מחפשים אישור ופידבק מעמיתינו לעבודה, מבני הזוג שלנו, מההורים שלנו ואפילו מילדינו. גם הילד שמגיע מדי בוקר ללימודים זקוק למשוב שלנו כדי ללמוד על יכולותיו וחוזקותיו, להבין היכן הוא נמצא בתהליך הלמידה, ואילו מיומנויות הוא נדרש לרכוש או לשפר. מטרת התעודה היא הערכה לשם הלמידה, ולא הערכה של הלמידה.
במחקרים שערך ג'ון האטי, נמצא כי המרכיב החשוב ביותר בהתקדמות תלמידים להישגים גבוהים הוא מערכת היחסים מורה-תלמיד. עוד עלה כי למידה שממוקדת במענה אישי לתלמיד, שבה המורה מגלה חמימות, אמפתיה ושיח כן עם תלמידיו, מובילה להשתתפות פעילה יותר של התלמידים ולהעלאת המוטיבציה שלהם ללמוד.
התעודה דומה בעיניי לצילום רנטגן. המסמך עצמו מכיל נתונים 'יבשים', ולכן אנו פונים לרופא מומחה כדי שהוא 'יחזיק' עבורנו את התהליך – החל משלב התרגום והפענוח ועד לפעולות שנצטרך לעשות כדי לשפר את מצבנו. גם התעודה היא מסמך המקפל בתוכו את סיפור הלמידה והפרופיל התלמידאי של הילד, אך לא די בה כדי להתקדם בתהליך הלמידה ולהשיג שיפור. מעמד קבלת התעודות הוא עת רצון לחיזוק הקשר בין המורה לתלמיד. כשהמורה מלווה את מסירת התעודה בשיחה אישית מלב אל לב הוא יכול לברוא בתלמיד את הרצון להצליח, דרך חיזוקים, אמירות בונות, אכפתיות ואמון, וכמובן דרך המנגינה שבה הוא בוחר להקריא לילד את סיפור הלמידה שלו.
התעודה היא יום חג בבית הספר, אך גם אירוע משמעותי בבית ובמשפחה המורחבת. כולנו זוכרים את ההליכה הביתה עם התעודה ביד, כשבראשנו רצים תרחישים של תגובות ההורים: תדהמה, אכזבה, גאווה, אדישות, חמלה, כעס ועוד מגוון רגשות עזים.
איך אנחנו כהורים נצליח להפוך את המעמד השברירי הזה לרגעי צמיחה ומוטיבציה? ישנן כמה דרכים:
- בחירת מקום שקט לשיח משותף עם הילד וקריאה של התעודה בנחת.
- שאילת שאלות: ממה אתה מרוצה בתעודה? האם הופתעת מציון מסוים? במה אתה גאה? היכן היית רוצה לשפר?
- הקשבה מלאה לתשובות הילד או הילדה, ללא כל שיפוט.
- נתינת משוב מחזק, שמדגיש את הדרך שהילד עושה, את השיפור (ולו הקל ביותר), את ההשתדלות והמאמץ, ולא את הציון הסופי. נשדר אמונה שגם אם ישנם אתגרים וקשיים בדרך, הם חלק ממסלול הלמידה, ושאנחנו שם עבורו.
- נבקש מהילד לבחור יעד אחד לשיפור, ונשאל מה האחריות שהוא לוקח, ואיפה הוא צריך את העזרה שלי כהורה.
השבוע, כשהגעתי לאסוף את בני מחוג כדורסל, ראיתי את המאמן ניגש אליו תוך כדי המשחק, מדגים לו את הזריקה הנכונה ושם לו יד על הכתף – המשוב התקבל והמשחק המשיך.
אם אנחנו, מורים והורים, נצליח להשתמש בתעודה כעוד תחנה אחת בתוך מחזוריות הלמידה, נסייע לילדים להיות מודעים לתהליך הגדילה וההתפתחות שלהם. כך הלחץ הנפשי מהמעמד יפחת, ותחושת הנראות, האחריות והמוטיבציה ללמידה תעלה.
