האם הליך התביעה הייצוגית הפך מכלי אכיפה אזרחית יעיל לאפיק בעייתי להתעשרות על חשבון הקופה הציבורית? את השאלה הלא פשוטה הזו מעלה פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון. מעשה באזרח ישראלי, אדם עם מוגבלות, שהגיש 53 בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד רשויות מקומיות ברחבי מדינת ישראל, ובהן עיריות, מועצות מקומיות ומועצות אזורית. כל התביעות נסובו סביב אותה הטענה: הרשות הפרה את חוק שוויון הזכויות והתקנות שהותקנו מכוחו, בכך שלא פרסמה באתר האינטרנט שלה רשימה של הגנים ואתרי המשחקים הציבוריים בשטחה הנגישים לבעלי מוגבלויות.
פסק הדין עצמו עסק בשאלה משפטית טכנית: איזו ערכאה אמורה לדון בבקשות – בית משפט אזרחי "רגיל" או בית משפט לעניינים מנהליים. אולם לצד ההכרעה בשאלה לגופה (בית משפט לעניינים מנהליים, אם הייתם במתח) הפנתה השופטת ענת ברון זרקור לסוגיה מטרידה. מפסק הדין עולה כי מדובר ב־53 בקשות אישור "משוכפלות". בכולן נטען כי התובע המייצג רצה לבקר בגנים הציבוריים המצויים בשטח הרשות, חיפש באתר את הרשימה, ולא מצא אותה. לפחות מחצית מההליכים הסתיימו בנסיגה של התובע מהתביעה ("בקשת הסתלקות מוסכמת", בלשון החוק). אף על פי כן נפסק תגמול לתובע ותשלום שכר טרחה לעורך דינו, על חשבון קופתן הציבורית של הרשויות.
"על פניו, הדבר מעורר שאלה אם הגשת בקשות אישור מרובות באותו נושא, בידי אותו עורך דין, והסתלקות מתוגמלת מאותן בקשות, הן שימוש לרעה במוסד התובענה הייצוגית", תהתה השופטת. מתברר שלפי פסיקת בית המשפט העליון, פסיקת תגמול לתובעים ושכר טרחה למייצגים במקרים של "הסתלקות" אמורה להינתן רק במקרים חריגים. אולם הפרקטיקה בשטח שונה, ויש מי שמנצל אותה כדי לעשות כסף בדרך קלה ופשוטה על חשבונו של הציבור. לתשומת ליבם של חברי הכנסת ואנשי משרד המשפטים.
