תשמעו סיפור יפה, בעצם זה לא ממש סיפור, זה פשוט רגע בעולם, רגע שהולך איתי כבר שבוע, ומעשה שהיה כך היה, ביום שישי שעבר, ממש לפני שבוע, הלכנו שיזינג ואני ביחד עם חיה, בתנו האהובה, ליום פתוח בבית הספר היסודי שבו חיה עתידה ללמוד בשנת הלימודים הבאה. אייי אייי אייי אני רק כותב את המילים האלה והעיניים שלי מתמלאות בדמעות, אני לא מאמין שחיהלה שלי עולה לכיתה א'! אני לא יודע להסביר למה זה כל כך מרגש אותי, אבל המחשבה על חיה הקטנה יושבת בכיתה, מול מורה, ביחד עם עוד ילדים, שוברת לי את הלב ומרגשת אותי עד דמעות. וכמו שאתם ודאי יכולים לנחש, גם ביום הפתוח שהתקיים בבית הספר ההוא לפני שבוע, הסתובבתי מוצף ומבולבל ונרגש ולחוץ. בקושי הצלחתי לנשום. לפעמים החיים האלה גדולים עליי, אני מודה. האמת רוב הזמן הם גדולים עליי חחחחח.
הרעיון של היום הפתוח היה פשוט, בהתחלה יצאנו לסיור נחמד ברחבי בית הספר, אחר כך נכנסנו ל"שיעור לדוגמה" שבו אחד המורים העביר שיעור לילדים הצעירים ברוח המקום. ולבסוף עלינו לאחד החדרים בבית הספר, לשיחה עם המנהלת ועם צוות ההנהלה. שכוייח, אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה ב"שיעור לדוגמה", שבו היינו.
הכיתה שבה ה"שיעור" התקיים הייתה מלאה עד אפס מקום. הילדים הקטנים והמתוקים והמבוהלים, ובהם גם חיהלה שלי, התיישבו על מחצלת במרכז החדר, וכל ההורים המתוקים והמבוהלים ישבו מסביבם, על כיסאות קטנטנים כאלה ועל השולחנות. ובגלל שהרבה הורים העדיפו לבוא בלי הילדים שלהם, יצא שהיו שם, ב"שיעור לדוגמה", תשעה ילדים, ארבעים הורים, ומורה אחד, מתוק וסמוק, שהיה אמור להעביר לכולנו שיעור על פרשת השבוע.
המורה המתוק הציג את עצמו, והתחיל להעביר את השיעור, ואנחנו, כולנו, כל הילדים, וכל ההורים! חזרנו ברגע אחד, להיות ילדים, בכיתה א', בבית ספר חדש. זה היה מטורף. וחיהלה ישבה על המחצלת, לא רחוק ממני, והביטה במורה והקשיבה לו, ואני הסתכלתי עליה, והלב שלי נשבר, לא בקטע רע, לב יודע להישבר גם בקטע טוב. והמורה התחיל לשאול את הילדים שאלות על פרשת השבוע, אם הם יודעים איזו פרשה אנחנו קוראים, ואם הם יודעים על מה הפרשה מדברת, והיה שם ילד אחד, קטן ומתוק ולא ביישן, עם כיפה, שידע את כל התשובות לכל השאלות, ועל כל שאלה שהמורה שאל – הוא ענה מיד, בקול רם, ובלי להשאיר סיכוי לאף ילד או ילדה, והמורה אמר לו שוב ושוב, יופי, כל הכבוד, נכון מאוד, וכל שאר הילדים, שנותרו מאחור, שתקו במבוכה, וגם חיהלה שלי שתקה, למרות שהיא ידעה מה פרשת השבוע! היא שתקה כי היא התביישה לדבר, והיא בעיקר שתקה כי היה ילד אחר שדיבר במקומה.
והשיעור נמשך ונמשך, והמורה שאל עוד ועוד שאלות, והילד החכם והנחוש המשיך לענות עליהן בהתלהבות, והילדים האחרים המשיכו להתקפל ולשתוק, ואני הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ, וחשבתי לעצמי, אבינו שבשמיים, מה המורה אמור לעשות עכשיו, מה הוא יעשה! יש ילד אחד אסרטיבי שיודע הכול, ועוד שמונה ילדים שלא מדברים, השיעור לא יכול להימשך ככה! הוא חייב לתת לילדים אחרים לדבר! ומצד שני, הוא לא יכול להשתיק אותו! בטח לא עכשיו כשכל ההורים מסתכלים עליו ובוחנים אותו בקפדנות, אייי איזה סיוט! אני רק חושב על הסצנה הזו ובא לי להתעלף.
ויותר מהכול דאגתי לחיה שלי, רציתי שהיא תדבר! רציתי שהמורה יראה אותה וייתן לה רגע של תשומת לב, ובאמת אחרי כמה דקות כאלה, קשות ומלחיצות, המורה אמר לילד, בעדינות, ברגישות, שהוא רוצה לשמוע תשובות של ילדים אחרים. ובאמת כמה ילדים אחרים דיברו גם אבל רוב הילדים שתקו והתביישו, וגם חיה שלי שתקה, ואני ראיתי אותה שותקת, זהירה, מקשיבה, מתביישת, והרגשתי שהלב שלי פועם מדי, ושהעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אני יודעעעעע, זאת נשמעת סצנה קטנה ושולית, אבל היא הפעילה אותי רגשית והותירה אותי הלום ומיואש. כעסתי על הילד הזה, שלקח מהבת שלי את כל תשומת הלב. ממש זעמתי עליו! חחחחח כזה ילד קטן ומתוק וחכם, למה שמישהו בעולם יכעס עליו! אבל עובדה שכעסתי עליו. ובעיקר כאב לי על חיה שלי. כאב לי שהיא לא דיברה בשיעור, כאב לי שהיא לומדת עכשיו, בדרך הקשה, שבבית הספר וגם בחיים, איייי איייי אייייי, היא צריכה להילחם כדי שישמעו אותה, כי ככה החיים עובדים. גם בחיים, מי שמשמיע את קולו בנחישות, מי שדוחף את עצמו קדימה, מי שדואג להזכיר לכל העולם שהוא קיים – הוא בדרך כלל זה שיקבל את תשומת הלב.
ובגן, ובבית הספר, וגם בבית, ההורים והגננות והמורים והמורות מנסים למכור לנו את השקר הזה, שהעולם שווה, ושכולם ראויים, ושכל אחד יכול לקבל את הזמן שלו, ואת המקום שלו, ואת תשומת הלב שלו. אבל לאט לאט, ככל שהחיים נחשפים, האמת האיומה מתגלה. בג'ונגל של המציאות יש ילד אחד שיודע את כל התשובות, וכל השאר שותקים. ואת כל זה חשבתי והרגשתי ונשברתי, בשיעור ההוא, של המורה המתוק ההוא, ביום הפתוח שבו היינו. שיעור לדוגמה! איייי אייי איזה עצוב.
