הרפורמה במערכת המשפט נידונה כעת בוועדת חוקה, חוק ומשפט והיא מעוררת סערה רבתי. מדברים על קץ הדמוקרטיה, חורבן המדינה, ועוד. בהקשר הכלכלי, מכתב של מאתיים שבעים כלכלנים מזהיר מפני התוצאות החמורות של הרפורמה על היציבות הכלכלית, על ההשקעות וכו'.
המכתב, שכולל חלק גדול מאוד מהכלכלנים הבכירים ביותר בישראל, התווסף לעוד מכתבים שמזהירים מפני כל מיני רעות חולות שהרפורמה תייצר, כביכול, לרבות הפיכת מדינת ישראל למדינת נכשלת בגלל חורבן מערכת המשפט והעובדה שכח רב מדי בידי קבוצה באוכלוסיה ללא איזונים ובלמים ראויים מוביל מדינות לידי דכדוך ונכשלות.
מיותר לציין שאני כמובן מסכים לחלוטין עם הטענות העקרוניות שמובעות במכתב הכלכלנים, אך אין להן קשר אמתי לרפורמה עצמה. אקח קודם כל דוגמה של המדינה בה גדלתי – שווייץ. בשווייץ אין ביקורת שיפוטית בכלל על מעשה השלטון ברמה הפדרלית, מכיוון שבתור מדינה דמוקרטית ברור לכל שהריבון הוא העם. בסופו של דבר, אם רוב הציבור בשווייץ רוצה משהו, זה הופך להיות חוק. אם זה נוגד את החוקה השווייצרית, ניתן לשנות את החוקה באמצעות רוב כפול – של העם ושל הקנטונים (כלומר, צריך שיהיה רוב להצעה לשינוי החוקה ברוב הקנטונים, 14 מתוך 26).
השופטים בשווייץ, כולם ובכל הרמות, נבחרים על ידי בית הנבחרים בכל הרמות, הן בית הנבחרים הפדרלי והן בתי הנבחרים של הקנטונים, כל שש שנים, כאשר כל מפלגה מקבלת ייצוג יחסי בבתי המשפט. במילים אחרות, אם מפלגה תקבל 10% מקולות הבוחרים בבחירות, היא תוכל למנות 10% מהשופטים. ישנם 38 שופטים עליונים שווייץ, ולכן במקרה כזה, המפלגה תוכל למנות 3.8 שופטים, כלומר 4.
המטרה של השיטה הזו היא שמירה קפדנית על ייצוגיות של כל חלקי השלטון, ובעיקר מתן לגיטימציה ציבורית רחבה לבתי המשפט לפעול ולעשות את מלאכתן נאמנה. הגם שיש ביקורת לגיטימית כלפי שיטת המינויים הזו, איש אינו סבור שאין שלטון החוק בשווייץ, כמובן. במילים אחרות, לכאורה, הציבור בשווייץ בלתי מרוסן לחלוטין. האם בגלל זה מישהו רציני יטען ששווייץ אינה מדינה דמוקרטית או ליברלית, שאין שם שלטון החוק או שזכויות המיעוט אינן מוגנות? נראה לי שעצם העלאת טיעון מן הסוג הזה יעורר גיחוך, ובצדק, כמובן.
התרבות הפוליטית בישראל נובעת מהתרבות הדמוקרטית הבסיסית של היהודים. בהקשר הזה, מעניין שמעולם איש לא קרא תיגר אי פעם בישראל, עוד לפני קום המדינה, על עצם הרצון לקיים מדינה דמוקרטית. לכולם כאן ברור שאין משטר טוב מהדמוקרטיה כדי לנהל את החיים שלנו. הבעיה היא שהתרבות שלנו, בגלל ההיסטוריה שלנו, היא תרבות קהילתית ולא תרבות מדינתית. על כן נוצרו כאן מוסדות מדינתיים ללא חוקה ובין השאר, שאלת היחס בין הרשויות נשארה פתוחה וללא הסדרה נאותה באמצעות חוקה, כמקובל בכמעט כל המדינות הדמוקרטיות.
בתוך הוואקום הזה נכנס בית המשפט העליון לאורך השנים, בפרט לאחר שאהרון ברק מונה לנשיא בית המשפט העליון ב-1992, והפר באופן חד-צדדי את האיזון בין הרשויות, לטובת בתי המשפט והמערכת המשפטית.
בנוסף לעובדה ששופטי העליון בפועל מינו את עצמם עד 2008 ומאז עדיין בעלי זכות וטו על המינויים, העובדה הזו ערערה מאוד את האמון הציבורי במערכת המשפט ובבית המשפט העליון, שנמצאים כעת בשפל של כל הזמנים. כאן רואים את החשיבות של מה שהשווייצרים הבינו מאז ומתמיד: כדי לתפקד בצורה ראויה, מוסדות שלטון זקוקים ללגיטימציה ציבורית רחבה. הפוליטיזציה הגוברת של בית המשפט העליון בעקבות התגברות האקטיביזם השיפוטי וכניסתו של בית המשפט לכל סוגיה בתור פוסק אחרון גרמו להתקוממות חלקים נרחבים של הציבור הישראלי נגדו ונגד מערכת המשפט, והמצב הזה לא יכול להימשך. המטוטלת צריכה לחזור לכיוון ריבונות הציבור, כלומר לכיוון הדמוקרטיה, מה שבסופו של דבר גם יחזיר את האמון במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט.
לכן, נכון להחזיר את האיזון בין הרשויות וחשוב לעשות את זה כעת. האם צעדים אלו יפגעו בהשקעות בישראל? אין שום סיבה שזה יקרה. משקיעים רוצים לראות קודם כל שמירה על זכויות הקניין שלהם, ובאופן כללי יותר שמירה על שלטון החוק. איש אינו רוצה לעשות עסקים במקום בו מערכת המשפט לא יכולה לאכוף חוזים ולכן לאמון של כל הצדדים במערכת המשפט יש חשיבות רבה.
אני לא מזהה ברפורמה צעדים שיכולים לפגוע בזכויות הקניין של הציבור יותר ממה שהכנסת יכולה לעשות גם כעת. הרי גם היום הכנסת והממשלה יכולות להטיל מסים דרקוניים, להלאים חברות, וכו'. העובדה היא שהן לא עושות את זה והמגמה אף הפוכה. המגמה כרגע היא שהולכים ומפריטים בהדרגה עוד ועוד חברות ממשלתיות ואין לאיש כוונה להעלות מסים. למה? מכיוון שכולם יודעים שזה מה שנכון לעשות ואין תמיכה ציבורית בהעלאת מסים או הלאמת חברות – ההפך הוא הנכון. אך אם זה ישתנה, גם ללא כל רפורמה, הכנסת תוכל לפעול בכיוון הזה ובתי המשפט לא יתערבו. אם כן, החסם אינו הכנסת או מערכת המשפט אלא ההבנה המקצועית ודעת הקהל.
האם מתן אפשרות לשר לבחור את היועץ המשפטי שלו בתור משרת אמון, כמו שמקובל באנגליה, ארצות הברית ומרבית מדינות המערב, היא בבחינת חורבן שלטון החוק? באמת? מי בכלל מעלה שטות כזאת? האם דמוקרטיזציה של הועדה למינוי שופטים כדי לאפשר גיוון בבית המשפט תפגע בעצמאות בית המשפט? למה? איך בדיוק שיטת "חבר מביא חבר" הנהוגה כעת בוועדה (חרף השינוי שחל בה ב-2008) והערבוב הפסול של שופטים ועורכי דין בוועדה מגן על עצמאות בתי המשפט?
וגולת הכותרת, פסקת ההתגברות עם רוב של 61 מנדטים. אני אישית חושב שרוב רגיל מספיק ולא הגיוני בעיניי להקשות על הריבון, שהוא הכנסת, נציגת העם, לקבל החלטות, אבל 61 מנדטים נשאר רוב סביר ואסור להעלות אותו. השאלה כאן אינה שאלה של איזונים ובלמים, כפי שאומרים בטעות, אלא שאלת הפוסק האחרון: מי בסופו של דבר יקבל את ההחלטות במדינת ישראל: הציבור הישראלי באמצעות נבחריו או קבוצה מצומצמת של שופטים. התשובה חייבת להיות הציבור, אחרת אנחנו בפועל לא מתפקדים בתור דמוקרטיה יותר אלא בתור אוליגרכיה וזה לא משהו שאנחנו מעוניינים בו.
אך אם בית המשפט העליון ירכוש שוב את אמון הציבור הישראלי, ואם הוא ישקף את כל הציבור הישראלי, כראוי, עצם הבעת העמדה שלו בנושא מסוים אמורה להיות מספיק על מנת לסכל את העברתו על ידי הכנסת מכיוון שהציבור אמור לרכוש לבית המשפט מספיק אמון כדי לא ללכת נגדו. אבל אם הציבור יחליט, למרות זאת, שבנסיבות מסוימות הוא רוצה משהו שנוגד את רצונו של בית המשפט, זו אכן זכותו ולא סביר במשטר דמוקרטי למנוע את זה ממנו.
ובחזרה לעניין ההשקעות: כל ההמולה סביב הרפורמה אכן עלולה לפגוע בהשקעות בישראל בטווח הקצר מכיוון שהיא מייצרת פניקה. כאשר אנשים מחוץ לארץ, או אפילו מקומיים, רואים את האיומים והאזהרות מכל הכיוונים, קשה יהיה לבוא אליהם בטענות אם הם יחליטו לחכות עם השקעות בישראל ואכן עלול להיגרם נזק. זה חבל מאוד ואף עלול להיות מסוכן, אבל מה שיגרום לזה אינה הרפורמה עצמה אלא הפניקה סביבה, שעלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.
האם ישנה דרך לעשות רפורמה ראויה שלא תעורר המולה מיותרת? אני רוצה לקוות שכן, אבל זה צריך להיעשות, כמו שעושים בשווייץ, בהסכמה רחבה. איך עושים את זה? רק אם יש רצון טוב של כל הצדדים. בינתיים נראה שהשמאל לא מוכן לדבר עם הימין ולא מוכן להביא הצעות נגדיות רציניות המהוות בסיס להידברות. חבל מאוד, מכיוון שבהיעדר רצון משותף לעשות את הרפורמות הנדרשות על מנת להחזיר את יכולת הבחירה בידי הציבור, לא תהיה ברירה אלא להעביר את הרפורמות במעמד צד אחד, ורק נזק ייצא מזה.
הקריאה שלי לכולם ברורה: חשוב להגיע להסכמות סביב העקרונות של ריבונות העם ושמירה על חירויות הפרט.
