מאחורי איומי השביתה של המשפטנים עומדים אינטרסים פוליטיים

מתנגדי הרפורמה השיפוטית מצאו השבוע אפיק התנגדות נוסף: שביתה. איגוד המשפטנים בשירות הציבורי, המיוצג על ידי ההסתדרות, הכריז על סכסוך עבודה, ואחריו גם ארגון הפרקליטים. לטענת איגוד המשפטנים, "בימים אלה פועלת המדינה לקידום שינויים רוחביים דרסטיים ושינויים ארגוניים בשירות המשפטי הציבורי, ובמצב הנוהג בשירות הציבורי כולו מזה עשרות שנים".

ואולם עיון בטיעונים שמעלים המשפטנים בשירות הציבורי מעלה שלא מדובר כלל בדיון בתנאי עבודה, אלא בהמשכו של הוויכוח הפוליטי באמצעים אחרים. הגילדה המקצועית חשה שהיא עומדת לאבד מכוחה והיא מגייסת לשימורו כל אפיק פעולה, כולל נשק השביתה.

אין זה עניין חדש בשירות הציבורי שממשלות מתחלפות מעת לעת, ועם החילופים מגיע שר חדש ומבקש להוביל מדיניות שונה במשרד. אלה חוקי הפורמט, כמו שנהוג לומר. על מה בדיוק מלינים המשפטנים כשהם אומרים שהממשלה פועלת "לקידום שינויים רוחביים"? האם זו לא הסיבה שהייתה לנו ממשלה ושבחרנו להחליף אותה? כאשר המשפטנים אומרים שהממשלה מבקשת לשנות "מצב הנוהג בשירות הציבורי כולו מזה עשרות שנים", הם מערערים על עצם זכותה של הממשלה הנבחרת לקדם מדיניות שונה מזו שנהגה עד כה.

בלבול ארוך שנים שורר בשירות המדינה, בעידודה של ההסתדרות ובחסות בית הדין לעבודה, סביב השאלה על מה ומתי מותר לעובדים להכריז על סכסוך עבודה ועל שביתה. אם תשאלו את ועדי העובדים – כל נושא הוא עילה לשביתה. גם כשהמשרד מבקש להעביר את העובדים לבניין חדש, וגם כשמבקשים להכניס מערכת טכנולוגית חדשה לייעול העבודה. כבר שנים הם מציבים משוואה ברורה: פיצוי כספי תמורת הסכמתם לכל שינוי שהוא באופי העבודה, או שהם ישלפו את נשק השביתה.

אלא שחוקי העבודה ברורים: סכסוך עבודה נועד לצורך קביעת תנאי עבודה ויחסי עבודה בלבד. כאלה שנוגעים לפגיעה בשכר, פיטורי עובדים או תוספת עבודה משמעותית. אבל לא להחלטות שהממשלה מקבלת בעניין המדיניות שלה. אם הממשלה מחליטה למשל על הפרטת חברה ממשלתית – זכותה לקבל החלטה כזו, ולעובדים לא עומדת זכות לשבות נגד עצם ההחלטה ולעכב את ביצועה. לכל היותר הם יכולים לשאת ולתת על אופן הפיצויים בגין הפגיעה שתיגרם לעובדים, אם אכן יש כזו.

זכות השביתה נועדה למנוע פגיעה בתנאי העבודה. הרפורמה פוגעת רק בדימוי העצמי של הפרקליטים כשומרי סף מורמים מעם

למשפטנים בשירות הציבורי, על אף המומחיות שלהם, אין זכות קנויה להגדיר את אופי עבודתם, ובטח שלא לשבות בתגובה להחלטת המדינה להעניק דגשים חדשים לאופי העבודה. הדבר דומה לשביתה ברשות המיסים נגד החלטה של שר האוצר לבטל מיסים. גם אם ברשות המיסים עובדים אנשי מקצוע בתחום המיסוי, אין זה אומר שהם רשאים לקבוע את מדיניות המיסוי של ישראל.

מזיזים להם את הגבינה

המשפטנים טוענים שלרפורמה יש "השלכות" על עבודתם, אבל לכל שינוי מדיניות יש השלכות. כדי להכריז על סכסוך עבודה צריך להראות פגיעה ממשית בתנאי העבודה. הרפורמה, לפחות כפי שהוכרזה עד כה, איננה כרוכה בקיצוץ בתקנים, בהפחתת שכר או בפיטורים. אז על איזו פגיעה מלינים המשפטנים?

כמיטב המסורת המשפטית, על היעדר הטיעונים המשפטיים מכסה הרבה מאוד מלל. כך, באיגוד המשפטנים טוענים כי "מינוי של יועץ משפטי למשרד ממשלתי הוא אחת הפסגות המקצועיות שאליהן שואפים כל משפטני השירות הציבורי", וכי הפיכתו למשרת אמון תפגע באופק הקידום המקצועי של המשפטנים בשירות הציבורי. משל נועד השירות הציבורי בכלל והייעוץ המשפטי בפרט להיות מסלול קריירה עבור משפטנים ותו לא.

עוד טוענים המשפטנים כי הפיכתו של היועץ המשפטי למשרת אמון תפגע במקצועיותו, ועל כן "הדבר יפגע במעמדם ובמקצועיותם של כלל המשפטנים בלשכה המשפטית הכפופים לו". הם מוסיפים כי "העובדים לא יוכלו לשמש שומרי סף, עבודתם תשתנה מעיקרא והם ייאלצו להתפשר על מקצועיותם ועל עמדותיהם".

כל אלה עשויים אולי להיות טיעונים נגד קידום הרפורמה, מבחינת מי שחשוב בעיניו שמוסד הייעוץ המשפטי יישאר במתכונתו הנוכחית, אבל אלה לא טיעונים לפגיעה בתנאי עבודה ואינם מהווים הצדקה לשביתה. בחוזי ההעסקה בשירות הציבורי לא קיימת התחייבות להגשמת "פסגות מקצועיות", והמדינה איננה חייבת לספק לעובד "אופק קידום מקצועי". תנאי העבודה של משפטנים בשירות הציבורי אינם כוללים התחייבות של המדינה לשמור על "מעמדם המיוחד", ובוודאי לא זכות שמורה בדיני העבודה להיות "שומר סף". כל אלה אינם עילה לסכסוך עבודה, והמחוקק מעולם לא נתן להם סמכות להכריז שביתה בגין פגיעה בתחומים אלה.

המשפטנים לא אוהבים את הרעיון שיועצים משפטיים ימונו על ידי השר, ולא יקודמו מתוך המשרד. כשלעצמה, עמדה לגיטימית, אבל לא טרוניה מתחום התעסוקה. דיני העבודה בישראל מפותחים מאוד, אולי יותר מדי, אבל הם עדיין לא נותנים לעובד זכות לקבוע מי יהיה הבוס שלו. אין זה אלא המשכו של הוויכוח הפוליטי על מעמדם הראוי של היועצים המשפטיים לממשלה, במסווה של סכסוך עבודה.

הטיעון היחיד הנוגע ליחסי עבודה שעולה מדברי המשפטנים הוא הטענה כי הרפורמה המוצעת מעניקה לממשלה אפשרות להעסיק עורכי דין פרטיים שיגנו עליה, במקרה של מחלוקת עם הייעוץ המשפטי. אלא שגם הטיעון הזה פועל לרעתם. היכולת לשכור עורכי דין פרטיים בנוסף לייעוץ המשפטי הקיים, רק תוריד מהם עומס עבודה ותעביר אותה לעורכי דין אחרים. האומנם הכריזו המשפטנים על סכסוך עבודה משום שמבקשים מהם לעבוד פחות?

זכות השביתה אינה זכות יסוד טבעית ובלתי מעורערת. המחוקק מאפשר לשבות כדי להעניק לעובדים כוח אל מול המעסיק, וכדי שיוכלו למנוע פגיעה קשה בתנאי העבודה שלהם. כשהמעסיק הוא המדינה – הזכות הזו צריכה להצטמצם עוד יותר, כדי להגן על הציבור מפני פגיעה קשה בשירותים שהמדינה נותנת לאזרחים. אך במקרה הנוכחי אין כל פגיעה בתנאי העבודה של המשפטנים, אלא רק בתפיסתם העצמית כשומרי סף מורמים מעם.

למשפטנים רבים יש תחושות קשות סביב הרפורמה המשפטית, ואין לזלזל בהן. גם התחושה שמעמדך המקצועי עלול להיפגע, או שיחולו שינויים בסביבת העבודה שהכרת – קשה לעיכול. אבל אלה אינם מקנים זכות לפגוע בשירות ציבורי לאזרחים, כדי לנסות לשמור על מעמדו האישי או למנוע את הזזת הגבינה שלו. ממי שאמונים על פרשנות החוק אפשר לצפות שידעו זאת.

ב־1981 התמודד נשיא ארה"ב רונלד רייגן עם אחד המבחנים הגדולים בתקופת נשיאותו. 13,000 פקחי הטיסה, שפעלו בכל רחבי ארה"ב, הכריזו על שביתה באמצעות הארגון שייצג אותם. הם דרשו העלאת שכר, פרישה מוקדמת וקיצור שבוע העבודה, ואיימו להשבית את כל התעופה בארה"ב אם לא ייענו.

רייגן טען שהשביתה היא סכנה לביטחון הלאומי, ודאי פגיעה כלכלית חמורה, ושאינה חוקית. הוא דרש שהפקחים יחזרו לעבודתם בתוך 48 שעות, או שיפוטרו מעבודתם. אמר ועשה. יומיים לאחר מכן פוטרו 11,000 פקחי טיסה שסירבו לשוב לעבודה, ואף נאסר עליהם לשוב לעבוד בתפקיד ממשלתי. את המחסור בפקחים מילא רייגן בגיוס פקחי טיסה צבאיים ופקחים ממגדלים פרטיים. האיגוד נקנס ופורק, ורייגן והנשיאים שבאו אחריו לא נאלצו להתמודד עם עוד שביתות כאלה.

שר המשפטים לוין טרם התייחס לסכסוכי העבודה, ולא ברור אם שביתה מצידם היא אירוע מטריד במיוחד. למקרה שכך אכן יקרה, אולי מוטב שיזכור את הסיפור של רייגן ואיגוד פקחי הטיסה האמריקני – בשני הבדלים גדולים. בישראל שביתה כזאת מותרת, כולל בשדות התעופה המאוגדים אף הם. ההבדל השני הוא שבישראל, אף שאין איסור חוקי כזה – בית הדין לעבודה פסק שמעסיק לא יכול להעסיק עובדים חלופיים בזמן שביתה, גם לא זמנית וגם לא כשיש פגיעה אנושה במעסיק.

אלא שהמדינה אינה עסק ולא סתם מעסיק, והממשלה אינה מתעמרת בעובדים לצורכי רווח אלא מספקת שירותים ציבוריים ומנהלת את כספי המיסים של האזרחים. שום קבוצת עובדים לא צריכה להחזיק ברשותה כוח לא מבוקר לפגוע באזרחים ובשירות הציבורי. במדינה המתהדרת בשיעור עורכי הדין לנפש הגבוה במערב, אפשר למצוא כמה עורכי דין שיסכימו לשרת את הציבור במקום אלה שבחרו לשבות.