ייתכן מאוד שהטור הזה לא יהיה רלוונטי מחר, ואולי בעוד חמש דקות. אולי הוא יהיה רלוונטי לחודשיים ו־17 יום ואז יפסיק, וייתכן שהוא יחזיק לנצח, וייתכן שלעשר שניות. אבל כרגע, ממש אך ורק לרגע זה, אני שמח להכריז שהפסקתי לעשן.
מארק טוויין אמר פעם: "להפסיק לעשן זה קל, עשיתי את זה אלפי פעמים". הציטוט הזה הוא חובה בטורים על הפסקת עישון, אחרת אתה פסול. אצלי זו הגמילה השלישית. הראשונה הייתה עקב ההיריון הראשון של ד"ר זמרי, מתוך הזדהות: הלך לי ממש בקלות לכמה שנים, עד שהתאומים היו בני שנתיים. כל מי שגידל תאומים בני שנתיים מבין למה זה גרם לי לחזור. בהתחלה זאת הייתה סיגריה בכל ערב במרפסת אחרי שהם הלכו לישון, אחר כך עוד אחת בבוקר עם הקפה, ואז כששותים אלכוהול, ואחר כך כשקצת עצבניים, והופ, קופסה ביום.
מה שקורה בפריז
לפני שנה בערך כתבתי שאני ממש רוצה להפסיק, ופנו אלי מאחת החברות שמתמחות בהפסקת עישון והציעו שאגיע לסדנה. הייתי סקפטי: כשביררתי קצת לגבי השיטה הם ענו לי שאין דרך להסביר ושפשוט אגיע עם ראש פתוח ויהיה בסדר. שאלתי וחצי קיוויתי שיש איזה טריק – אולי זורקים עליי אבן חמה, נותנים לי לנשק סנאי, שופכים עליי זעפרן וכורכום. אבל לא, השיטה היא רק שש שעות של שיחה שאמורה לגרום לי לשנות את צורת המחשבה שלי, או כמו שאני קורא לזה, ערב עם שירן.
הגעתי לסדנה בדרום תל־אביב, ואיתי עוד בערך עשרים אנשים מפוחדים שמעשנים סיגריות בשרשרת. אחרי חצי קופסה בערך נכנסנו. האמת? עבד עליי. לא יודע מה קרה שם ואיך בדיוק, אבל אחרי שש שעות של חפירה אינסופית ועוד חצי קופסה שעושנה בהפסקות, יצאתי מהסדנה בהחלטה שהגועל נפש הזה מאחורי.
לגועל הנפש היו תוכניות אחרות. אחרי חודשיים וחצי של הפסקת עישון ("וואלה לא כזה קשה"), טסנו שירן ואני לפריז לחגוג את זה שאנחנו לא טסים כמעט לחו"ל. ישבנו בבר פריזאי נחמד, הזמנו קצת גבינות ויין ועוד דברים ששירן החליטה יחד שנזמין, ואמרתי לה שממש בא לי לעשן. היא אמרה שחבל, אבל הסברתי לה שמה שקורה בפריז נשאר בפריז, חוץ מחשבון הוויזה שחוזר איתנו לארץ.
ד"ר זמרי היא גיבורת סיגריות: היא לגמרי יכולה לא לעשן חודשיים, ואז בפריז לתת איזו סיגריית קממבר רק כדי להרגיש חו"ל ולהפסיק שוב. אני לעומת זאת שקרן סיגריה: ברגע שאמרתי לה שמה שמעושן בפריז נשאר בפריז, ידעתי שאוטוטו אני מעשן גם ברמת־גן.
חודשיים וחצי של הילול עצמי על כמה קל לי ואיזו סדנה מעולה זאת הייתה נגמרו ברגע. בגני לוקסמבורג עישנתי ארבע סיגריות, בלובר חצי קופסה, בגני טולרי עישנתי בשרשרת, ובתוך שבועיים, הופ, קופסה ביום.
איום הארבעים
בהתחלה עוד שכנעתי את עצמי שרק הפסקתי עם ההפסקה. זאת אחת המחלות של הפסקת עישון בקלות: היא מכניסה לך לראש שאתה גיבור־על והמוח המטונף מאפר שלך מיד מחלץ מזה אישור להמשיך לעשן כי אתה יכול להפסיק מתי שאתה רוצה.
ואז חגגתי ארבעים, גיל מטלטל שמעביר אותך קטגוריה בסטטיסטיקות הרפואיות. פתאום כל מחקר שמעיד על מוות מבעיה רפואית כולל אותך במצבים בסיכון: "גברים בני ארבעים חייבים להיבדק לסרטן במעי הגס", "גברים בני ארבעים חייבים להיבדק למחלת ריאות", "מעל גיל ארבעים עולה הסיכון למות מציפורן חודרנית". בקיצור, גיל פח, או יותר גיל קופ"ח. אל תטעו, המשכתי לעשן באפר שאת, אבל כל סיגריה לוותה בפחד קיומי עמוק מהיום שבו ארגיש קצת לא טוב, והרופא יסתכל עליי וישאל: "מעשן?". ואני אצטרך להתחיל להיפרד.
ולא רק זה: זה גם הילדים. בהתחלה בכלל לא עישנתי כשהייתי בבית, אבל לאט־לאט הייתי מוצא את עצמי יוצא למרפסת יותר ויותר. בכל פעם שאחד הילדים היה מתקרב לדלת הייתי מסתיר את הסיגריה וצועק עליו שיזוז כי לא רציתי שיראה אותי מעשן. הבעיה היא שהעולל כבר בן שבע והוא יודע שעשן לא יוצא מהברך. יום אחד שלחתי אותו להביא משהו מהשולחן במרפסת, והוא אמר לי "אה, ליד הסיגריות". כשעולל בן שבע אמר לי את המילה "סיגריות", זה עורר בי חלחלה. אז החלטתי: אני מפסיק לעשן.
יום למחרת גמרתי קופסה. להפסיק עצמאית קשה הרבה יותר ממה שחשבתי. בין לבין גם ניסיתי לעבור לסיגריה אלקטרונית, מתוך שכנוע עצמי שזה פחות מזיק, מה שיכול להיות נכון אבל פחות כיף לעשן תפוז. ואז הגיעה הפעם השלישית, לפני חודש, עם דלקת גרון. ארבעה ימים הייתי מרותק למיטה בלי יכולת לזוז, וביום החמישי, כשהתחלתי להתאושש ויצאתי מהחדר סוף־סוף, נפלה עליי ההבנה שארבעה ימים לא עישנתי.
זה היה הדבר הראשון שרציתי לעשות. הלכתי למרפסת, וכשהיד שלי הייתה על הידית חשבתי: יותם, ארבעה ימים בלי סיגריה, מתי לאחרונה יצא לך לא לעשן ארבעה ימים? אז הורדתי את היד מהידית והלכתי להתקלח. כשיצאתי מהמקלחת רציתי לעשן עוד יותר ממקודם, אז הכנתי קפה. כשסיימתי את הקפה רציתי עוד יותר לעשן, אז ראיתי פרק בסדרה. ומאז אני בורח. כבר חודש אני ממש רוצה לעשן ולא נכנע ליצר. אני מפחד לכתוב על גמילה מעישון כי אז אני נשבר ואחד הקוראים תופס אותי בכניסה לאיזו מסעדה וזורק לי "מה זה זמרי, לא הפסקת?". אבל הפעם החלטתי לשתף, אולי כדי שארגיש פחות נעים לחזור.
יש לי אפליקציה שעוזרת לי. היא נותנת לי מספרים מעודדים מרגע הגמילה. עד עכשיו אני 31 ימים בלי, 307 סיגריות שלא עושנו, 502 שקלים שחסכתי ו־24 שעות חיים שהרווחתי בחזרה. בפעם האחרונה שחזרתי לעשן מחקתי מיד את האפליקציה כי לא היה לי נעים. מי ייתן והאפליקציה לא תימחק עוד לעולם, אמן. והאמת? גיליתי שגמילה משותפת עוזרת, אז אם אתם נתקלים בי ברחוב, או ברשת, תרגישו חופשי לשתף בייסורי הגמילה שלכם. זה עוזר.
