אפתח בסדרת גילויים נאותים: הנני מכהן כרב קהילה; אוהב ומעריך מאד את הציבור החרדי ועם כל זאת חושב אחרת מרובו בכמה וכמה סוגיות. משתדל באופן אישי ומשפחתי במידת האפשר להיות קשוב לערכי איכות הסביבה וגם לשלם על כך אי אלו מחירים אם כי בוודאי רחוק מ"להתאבד" על התחום. אני שמח על המיסוי על הכלים החד פעמיים כי הוא עזר לנו לצרוך פחות מהם. גם לאחר ביטול המיסוי אני מאמין שהרגלים אלו יישארו אצלנו בצורה כזו או אחרת. אני שמח גם על ביטול המיסוי כי הוא מוזיל את הוצאתינו עליהם. לשם הבהרת הדברים אומר במאמר זה שבכותבי את הביטוי הציבור החרדי, הנני מתכוון גם לציבור החרדי הסרוג, מה שקרוי חרד"לי (חרדי לאומי).
לאחר ששילמתי את חובות הגילוי הנאות, ברצוני לשתף אתכם בעמדה אולי מפתיעה אבל עדיין לדעתי מאד פשוטה.
לדעתי דווקא הציבור החרדי צריך לשמוח על המיסוי של הכלים החד פעמיים. אמנם, גם אם ננמיך את רעשי הרקע של טענות קונספירטיביות למיניהן על תקנות שנועדו מראש לפגוע בציבור החרדי, לא קשה להסכים עם העובדה שבשל גודל המשפחות והמצב הכלכלי שלהן – לציבור זה יהיה יותר קשה להתמודד עם השלכותיו של מיסוי כזה.
למרות זאת, אם זה היה תלוי בי, הייתי מציע לציבור החרדי ולנציגיו בפוליטיקה דווקא להשאיר את המיסוי, ומקסימום להפחיתו מעט כך שיהיה יותר קל לשאת בעולו. וזאת מכמה וכמה סיבות:
בגלל ערכי התורה – איכות הסביבה איננה ערך חילוני. תורת אלוקינו תורת חיים ומעודדת אותנו לשמירה על איכות הסביבה והקיום העולמי כפי שמביע זאת בצורה נפלאה המדרש המפורסם במדרש קהלת רבה (פרשה ז):
"ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו'. בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"
בגלל המידתיות – היות וגם אם נתווכח על החלק היחסי של שימוש בכלים חד פעמיים בין כל גורמי הזיהום העולמיים, קשה להתכחש אליו לגמרי. וכאן ניתן לומר שיש צורך להפעיל את שיקול המידתיות. בשונה מחוק הגיוס שאם יצייתו לו אכן ישפיע על מספר לומדי התורה ושעות לימוד התורה, לא נראה כי תשלום גבוה יותר על כלים חד פעמיים, ובטח שלא צמצום השימוש בכלים חד פעמיים (שהרי בסופו של דבר זו מטרת החוק), ישפיע במידה דרמתית על סדרי החיים ולימוד התורה של ציבור לומדי התורה.
אבל הסיבה העיקרית שבגללה אולי שווה לציבור הזה לתמוך במיסוי על הכלים החד פעמיים הוא בגלל הלגיטימציה המוסרית והפוליטית שהוא עשוי להעניק.
לפני שאציג סיבה זו, אומר שככלל אני בעד צמצום הכפייה הדתית ככל שניתן, וכן בעד צמצום הכפייה החילונית ככל שניתן (ומי שתמה על המושג המוזר כפיה חילונית נסתפק בשתי דוגמאות קטנות: מניעת אירועים בהפרדה מגדרית למעוניינים בכך והיתר פרסום שלטי חוצות חושפניים).
בואו רגע נשאל את השאלה הבאה: האם המיסוי על הכלים החד פעמיים הוא צעד שמתאים לרוחה של חברה ליברלית?
ישנה טענה לא מופרכת בכלל, שיש במיסוי זה ממד של כפייה רכה על האזרח לשנות את התנהגותו הצרכנית החופשית. בעוד שלפני הטלת המיסוי הוא יכול היה להרשות לעצמו לקנות באופן חופשי כלים כאלה, כעת זה מגביל אותו. לכן יאמרו המצדדים בביטול המיסוי – תנו לאזרחים להחליט בעצמם למה וכמה הם רוצים לקנות.
כיצד ליברל אמיתי יתמודד עם טענה כזו? למען האמת אין לי תשובה מאד משכנעת. אבל בכל זאת גם אם רובה של התקשורת הישראלית לא אוהבת לאתגר יותר מדי את תומכי המיסוי על החד פעמי ונביאי הזעם של איכות הסביבה, בואו לשם השעשוע האינטלקטואלי ננסה לשער מה יאמרו כנגד טענה זו.
גם ליברל אמיתי חייב להודות כי חברה צריכה לאמץ לעצמה גבולות ששומרים על החברה ועל בטחון קיומה, ולכן מיסוי הוא מחיר סביר למרות הגבלת החופש.
אם הסברה הזו נשמעת ומתקבלת היא בהחלט יכולה להיות תקפה גם לגבי מיסוי על שתיה ממותקת, וגם על מוצרי עישון ואלכוהול. אבל הרחבת עיקרון זה הוא לא רק לפריטים שונים נוספים אלא גם לתחומי חיים נוספים. שכן בעצם ניתן לומר שזכינו כאן להסכמה חשובה לעקרון שגם חברה ליברלית איננה פוגמת בליברליות שלה בכך שהיא מטילה על הפרט מגבלות לא נעימות לצורך ערכים חשובים.
אם כן, מה יאמרו חסידי המיסוי על הכלים החד פעמיים על סוגיה מתחום קצת שונה. לדוגמא: תחבורה ציבורית בשבת.
יאמרו טובי הלוחמים נגד כפיה דתית: מדוע אתם כופים עלינו שלא לנסוע בשבת? יענו להם אחרים: איננו כופים עליכם, קחו מונית או סעו עם רכב. יענו להם המתנגדים אבל זה עולה יותר כסף! ישיבו להם אלו: גם לנו עולה יותר לשלם על כלים חד פעמיים. אבל לטובת ערך איכות הסביבה אנחנו משלמים מחיר. תתכבדו ותשלמו מחיר גם אתם על שמירת השבת ושמירת הצביון היהודי במרחב הציבורי. האין גם זו סוג של איכות סביבה? מה יענו לטענה זו? מוזמנים לחשוב.
ובשולי הדברים, נקודה נוספת למחשבה בהקשר לדיון הציבורי אודות הרפורמה המשפטית: מי יסכים שבית המשפט הוא זה שיקבע עבור איזה ערכים סביר שחופש הפרט יוגבל ועבור איזה ערכים לא? אולי רק מי שמחזיק באותן עמדות ערכיות של שופטיו? או שמא המטען הערכי של השופט לא משפיע בבואו להכריע בשאלות אלה?!
