אַל תִּטְעוּ בָּנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מְבַצְּעוֹת אֶת תַּפְקִידֵנוּ / בְּמַמְלֶכֶת הַדְּבָרִים. בַּעֲבוּר הָאַשְׁלָיָה הֻמְצְאוּ / בָּתֵּי הַקָּפֶה, הַחֲנוּיוֹת, תַּבְלִינִים אֶקְזוֹטִיִּים. / אָנוּ זָזוֹת כְּכָל הָאָדָם, הַכְּבִיסָה וְהַכֵּלִים / שׁוֹמְרִים עָלֵינוּ מִסַּקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַמַּדָּע וּבֵין כֹּה לֹא / תִּרְאוּ בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפִּים דָּבָר. עַל פִּי הַמֶּחְקָרִים / הָיָה עָלֵינוּ לְהִכָּחֵד אֲבָל הָיִינוּ לְזַן חָדָשׁ, / שׁוֹלְחוֹת הַחוּצָה אֶת הָעֻבָּרִים שֶׁעָטַפְנוּ / וּמִתְחַלְּקוֹת בְּתוֹךְ עַצְמֵנוּ לִהְיוֹת שְׁלוֹשָׁה וְאַרְבָּעָה, / מוּטַצְיָה מְשֻׁנָּה שֶׁל הַזָּנָה וְהִתְרוֹקְנוּת. / שְׁרִירֵינוּ נֻקְשִׁים, עֲצַבֵּינוּ פְּרוּמִים, / מֵאָז שֶׁיָּלַדְנוּ לֹא יָשַׁנּוּ שֵׁנָה גְּמוּרָה, / בְּתוֹכֵנוּ אֵם שֶׁלֹּא עָצְמָה עֵינֶיהָ מֵעוֹלָם, / אֲנַחְנוּ מְחַבְּקוֹת אֲבָל אִם נִצְטָרֵךְ נַהֲרֹג. / שָׁנִים אֲנַחְנוּ מִתְאַמְּנוֹת בְּהַקְשָׁבָה, / תִּינוֹקוֹת יָצְאוּ מֵאִתָּנוּ וְהִרְחִיקוּ / וְרַק גּוּפֵנוּ מְסַמֵּן לָנוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם. כָּל כְּאֵב / חַד מַכְפִּיל עַצְמוֹ בַּמֶּרְחָק, אֲנַחְנוּ יוֹדְעוֹת: / יְלָדֵינוּ הֵם ווּדוּ, וְאֵין לָנוּ / אֵיךְ לְהִמָּנַע מִזֶּה
מבקרים אינם אנשים שמרבים להתנצל, אבל את הרשימה זו יש לפתוח בהתנצלות. ספר שיריה השני של ילי שנר, "גלם", הגיע אלי זה מכבר. פתחתי אותו בציפייה וסגרתי כמעט מיד. השירים הכו בי בעוצמה רבה כל כך עד שלא יכולתי להמשיך לקרוא, וכך הנחתי אותו למשך חודשים ארוכים. העוצמה החשופה שבה מדובבת שנר את חוויית האם, בשורות כמו "אֲנִי יוֹדַעַת, אֵין לָנוּ דָּבָר שֶׁל מַמָּשׁ / לְהִתְגּוֹנֵן בּוֹ מִפְּנֵי הַטֶּבַע. בִּתִּי מִתְעוֹרֶרֶת וּבוֹכָה, / גּוּפִי מִתְנַפֵּץ, הַסְּדָקִים נִמְלָאִים חָלָב" – היממה אותי והכאיבה לי מאוד; חודשים ארוכים לקח לי לשוב אליו.
"גלם" הוא ספרה השני של שנר לאחר "כותנה" (כרמל, 2016), שעסק בחוויית הילדות בקיבוץ לוחמי־הגטאות ובייסורי האהבה; הוא מבשיל אל השלב הבא בחיים, שלב האימהות, אבל הוא הרבה מעבר להקשר. למעשה, כמעט לא ניתן לשייך אותו למרחב הזה. ודאי שהמשוררת נעשתה לאם וּודאי שהאימהות שינתה את כל חייה, אך המבט האימהי שהיא מביעה בספר אינטימי כל כך עד שהוא חומק מכל הקשר ביוגרפי.
זהו ספר שהמילה "אני" מופיעה בו מעט מאוד, לא בגלל ההתמסרות האימהית ולא בגלל דיבוב החוויה ההורית המשותפת לכל הנשים בעולם, אלא משום ששנר מעמיקה כל כך במבטה עד שכדברי המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה, "במעמקים הכול הופך לחוק". שנר מגיעה למקומות יסודיים של יראה, אהבה, ייסורים וחמלה, ועל כן שיריה נקראים כחזקים מאוד ומרעידי נפש, גם לאימהות לילדים בוגרים בסיטואציות משפחתיות אחרות.
תמה נוספת החוזרת בספר היא העדר השינה. לא מדובר במחסור המוכר בשל ההורות לתינוקות, אלא בעוררות הנפש. אצל שנר הלילה הוא מרחב של עיבוד, עיבוי חוויות היום, התהוות שפה. משהו באינסופיות של הלילה שורה על שיריה באיטיות ההתהוות, בלשון הדחוסה וביכולת לעבד חוויה עד דק. כשמו כן הוא, "גלם" פועם באיטיות, נוגע ביסודיות וברצינות ברגעי ההיעשות, הכאב והחמלה, ונושא בתוכו גרעין עמוק ופועם של חיים.
