דבורה, גיבורת הספר ראויה, היא אישה חרדית צעירה, נשואה טרייה למדי, שמתמודדת עם ציפיות משפחתיות אדירות וגם עם סוד קשה מהעבר: קשר אינטימי עם אשת צוות מהסמינר שלה. עד כאן נשמע כמו תיאור של ספר שכבר נכתב אלף פעם, רובם מיחזור אחד של השני. האם עדיין יש מה לחדש בתחום הזה של סודות משפחתיים ופגיעות מיניות? בסדר, הסיפור מתרחש בחברה החרדית, אבל האם יש לעובדה הזו משמעות, חוץ מסוג של מציצנות ואולי אמירה: "הנה, גם אצלם יש דברים כאלה"?
מסתבר שכן. והרבה.
סיפור טוב הוא סיפור טוב
קודם כול, כתיבה טובה היא כתיבה טובה. כשלוין תיארה משהו מלחיץ, הייתי בלחץ. כשהיא תיארה דמויות מרגיזות, התרגזתי. כשהגיבורה שלה נאלצה לעבור מבחן, קיוויתי בכל ליבי שהיא תצליח לעמוד בו, וכאבתי את הכאב שלה כשזה לא קרה. גם המערכת הזוגית שלה עם שלוימי מתוארת בעדינות ובחן רב.
שנית, שמעתי פעמים רבות את האמירה שפגיעה מינית היא לא רק עניין של יצר, אלא גם של רצון בשליטה. ראויה בהחלט מבהיר את הנקודה הזו. שוב ושוב מנצלת שבי, האישה המבוגרת ובעלת התפקיד, את כוחה כדי לרמות את דבורה, ליצור ביניהן תלות, לנתק את דבורה מהחברות שלה ומההרגלים שלה, וגם להפריד בינה לבין המשפחה שלה. היא ממלאת את דבורה ברגשות אשם, ונותנת לה להרגיש שהאדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו הוא שבי עצמה.
הספר מתאר היטב את המניפולציות ההולכות וגדלות, את התהליך שבו שבי משתלטת לאט-לאט על התודעה של דבורה, וגם את המאמץ של דבורה והגבורה שבה היא מצליחה לצאת מכל התסביך הזה. בהקשר הזה, מעבר לסיפור טוב הוא בהחלט גם ספר חשוב, שעוזר להבין ואולי גם לזהות מערכות יחסים חולות.
ועדיין, נשאלת השאלה: ספרות חרדית שמדברת על נושאים שקשורים ליצר העריות – האמנם? ובכן, כן ולא. וכאן אנחנו מגיעים לבחירה החכמה של שרי לוין, שהפכה את הספר הזה לאפשרי.
ללא קשר עין
הספר נפתח במעין הקדמה, שמבהירה שהעולם שבו מתרחשת עלילת ראויה הוא העולם שלנו, אבל לא בדיוק העולם שלנו. יש בו מגבלה חשובה מאוד: אסור לאנשים ליצור קשר עין זה עם זה, וכל נערה מתחנכת לשמור על צניעותה, ולוודא שאף אחד לא יראה אותה ללא עדשות מגע.
התרגום של כל הקשור ליחסי גברים-נשים לעיניים הוא מבריק. ראשית מפני שכל עולם אלטרנטיבי הוא עולם מעניין, שיכול להכניס הרבה הומור ומחזיק כל הזמן את הקורא מרוכז, כדי להבין מה בעצם נאמר. מעבר לזה, מפני שעיניים הן אכן תחום רגיש מאוד, אפשר להכניס בו עולם רגשי שלם. ואפילו בעולם הזה, לוין נזהרת ובקושי רומזת על מה שקורה בין שבי לדבורה, אבל ככל שהספר מתקדם נרמז ששבי משכנעת את דבורה להסיר את העדשות, לדבורה יש כאבי עיניים ועוד.
אני לא יודע אם לוין בחרה לכתוב כך מטעמים ערכיים או בגלל שידעה שבלי זה היא פשוט לא תוכל לפרסם את הספר (ואולי גם וגם). אבל שפת הקוד מאפשרת גם דיבור על זוגיות ועל אהבה בעדינות רבה, ועדינות היא מצרך די נדיר בתרבות הישראלית.
אם יש נקודת תורפה אחת לספר היא אריכות יתר. הוא לא עבה – 360 עמודים שמחולקים לפרקים קצרים יחסית – אבל אורך הוא לא פונקציה של מספר עמודים, אלא של הסיפור. לתחושתי בשלב מסוים העלילה התקדמה לאט מדי, ועריכה קשוחה יותר הייתה מקצצת כמה עשרות עמודים שלא היו חסרים לקורא.
אבל בשורה התחתונה, מדובר בספר מצוין. גיסתי שנתנה לי לקרוא אותו אמרה שביחס לספרות החרדית זה ספר טוב; בעיניי מדובר בספר טוב, נקודה.
