מה הבעיה במחאת השמאל? אין בעיה; שיִמחו. הבעיה היא באווירה המוטרפת של סוף העולם, באיומים המחרידים על מלחמת אחים, שאנחנו לא נקטנו אפילו בזמן ההתנתקות, בהירתמות האקדמיה להסתה חד־צדדית המשתקת חשיבה, ובתעמולה תוקפנית בחו"ל נגד ממשלת ישראל. כל אלו נולדו מהאמונה שהממשלה לא רק טועה אלא גם פושעת. אך האם באמת הקואליציה שברה כאן את כללי משחק?
אוהד כדורגל שקבוצתו הפסידה ישיר שירי עידוד לשחקניו המדוכאים; אם הקבוצה הפסידה משום שהיריבים הבקיעו שער ביד, הוא יצעק ביציע בזעם; ואם החלוץ היריב דקר בסכין את שוער קבוצתו, הוא יתפרץ למגרש בכוח כדי לעצור את הפושע. המצב בישראל היום דומה לתרחיש הראשון, אך בעיני המפגינים הנסערים אנחנו בתרחיש השלישי. מבחינת כללי המשחק, אם מותר היה לאהרן ברק לכפות את "המהפכה החוקתית", על אפם ועל חמתם של נציגי העם, קל וחומר שמותר לבית המחוקקים להחזיר את הגלגל לאחור. זהו מהלך לגיטימי, אך בעיני חלק מיריביו הוא מצדיק מלחמת אזרחים.
איך נוצר הפער הזה? בעיני רבים מאנשי האופוזיציה, חוקי המשחק כוללים את ההנחה שהם ינצחו. אם כך, גם גול שמובקע לשערם באופן הגון נוגד במהותו את חוקי המשחק, ואולי אף את כללי המוסר. הקיסר הרומאי נירון אהב להתחרות במרוצי מרכבות ובתחרויות זמר. בזמן התחרויות הארוכות הוא אסר על הצופים לעזוב, וכמה נשים אף כרעו ללדת בתוך האצטדיון. נירון לא היה מוכן לקבל הפסד, והוכרז כמנצח בתחרות רכיבה אפילו כשנפל מהמרכבה באמצע המרוץ. אנשי האופוזיציה ודאי אינם עריצים כנירון, אך הם התרגלו שהדברים נעשים תמיד בדרך שלהם. עצם היומרה של הימין למשול נראית להם לא רק כטעות, אלא כפשע נגד האנושות.
בהתחלה חשבתי שהחרון המבועת הוא רק מניפולציה, ניסיון לסחוט באיומים מה שלא הצליחו להשיג בקלפי. אך היום נראה לי שרוב המפגינים כנים בחרונם. אין מדובר כאן במניפולציה, אלא בפילוסופיה. מי שהגה אותה, מי שהתיך את תוצאת המשחק לתוך כללי המשחק, היה אהרן ברק, כשטבע את המושג "דמוקרטיה מהותית". הדמוקרטיה היא בעיקרה כללי משחק שוויוניים. האם המדינה צריכה לקדם יותר ערכים יהודיים או ערכים פרוגרסיביים? נתווכח על זה, נצביע, והרוב יחליט. הטענה שהדמוקרטיה כוללת בתוכה את הערכים הפרוגרסיביים דומה לבדיחה שהצחיקה אותנו בשנות התשעים, לפני שנשחקה הבדיחה וגם הנבחרת: כדורגל הוא משחק שמשחקים תשעים דקות, ובסוף גרמניה מנצחת. אם אתה מאמין שדמוקרטיה היא משחק שמשחקים ארבע שנים ובסוף השמאל מנצח, עצם ניסיונו של הימין לשלוט הוא בעיניך חרפה מוסרית.
נראה שזה גם ההסבר לאמבוש התקשורתי ההיסטרי נגד פורום קהלת הימני, שחוקריו מסייעים לשר המשפטים. הקמפיין האובססיבי נגד הפורום טוען בזעם: "מממנים אותו מיליארדרים אמריקנים". הטוענים הם לעיתים קרובות אקדמאים שקשורים למכון הישראלי לדמוקרטיה, למכון הרטמן, למכון ון־ליר, למכון מנדל או לשאר המכונים והעמותות הרבים של השמאל. האם המימון לארמונות השיש המפוארים שלהם במרכז ירושלים מגיע מיבולי החיטה של איכרי דגניה? יש כאן טענה שמתחזה לעיסוק ניטרלי בכללי המשחק – מאיפה הכסף – אך למעשה טוענת משהו אחר לגמרי: איזו חוצפה שגם לימין יש כסף. הרומאים היו אומרים על זה: "מה שמותר ליופיטר אסור לפר".
בעיני רבים מאנשי האופוזיציה, חוקי המשחק כוללים את ההנחה שהם ינצחו. אם כך, גם גול שמובקע לשערם באופן הגון נוגד במהותו את חוקי המשחק, ואולי אף את כללי המוסר
אנחנו מתנהלים באווירת הטנטרום הזו כבר כמה שנים. לצערי, בזמן ממשלת בנט גם חלקים בימין אימצו את גישת בני האור ובני החושך, ומעל דפי הטור הזה מחיתי על כך כמה פעמים. הגיע הזמן לחזור לשפיות. אפילו אם הממשלה טועה, לא כל טעות שלה אינה לגיטימית. חז"ל דנו בטעות של דיין, והבדילו בין "טעות בדבר משנה", ששוברת את חוקי המשחק, לבין "טעות בשיקול הדעת", שהיא חלק מהמציאות השגרתית. לא כל טעות היא חורבן או פשע.
יש שיר של רודיארד קיפלינג, "אם", שפעם אנשים היו מעתיקים על נייר דמוי קלף ותולים על הקיר. המשורר האנגלי מדריך שם את הקורא איך יהפוך לאדם: "אם אתה יכול לפגוש בניצחון או באסון / ומול שני המתחרים הללו לנהוג בהיגיון". השורות הללו מצוטטות מתרגומו של יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, והלוואי שהוא וחבריו יאמצו כאן את הדרכתו של קיפלינג. כשנוהגים בהיגיון, מגלים לפעמים שהאסון לא עד כדי כך אסוני. אפשר להתווכח האם הרפורמה במשפטים היא חתול ידידותי או נמייה מזיקה, אך קשה יהיה לכם לשכנע אותנו בצרחות הזעם "זאב, זאב".
motzash.navon@gmail.com
