בשלח היא פרשה דרמטית ומרגשת: הקב"ה מראה לעם ישראל את הדרך החוצה ממצרים ומגונן עליו עִם עמוד אש ועמוד ענן, בני ישראל הולכים במדבר, המצרים מתחילים לרדוף אחריהם, והתגובה הראשונית הטבעית היא לצעוק אל ה'. משה מרגיע את הרוחות ומבטיח: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". ואכן, מלאך ה' חוצץ בין עם ישראל לבין המצרים, הים נקרע, וכשישראל יוצאים מהצד השני הם רואים את סוס פרעה, רכבו ופרשיו טובעים בים סוף. התגובה הטבעית של עם ישראל מתפרצת בשירה אדירה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" .
אך לאחר הניסים הגדולים שמתוארים בפרשה, עם ישראל מנסה להתמודד עם הקיום היומי במדבר. בעבר הייתי קוראת את התלונות של עם ישראל ושואלת את עצמי: איך ייתכן שרגע אחרי שירת הים יש געגוע למצרים? כיצד בעודם עטופים בענני הכבוד, יכולים בני ישראל להיזכר בערגה בסיר הבשר?
אבל מאז היותי אימא, אני מצליחה לקרוא את הפסוקים האלה קצת אחרת. אני מדמיינת את עצמי אורזת בחיפזון, מחליטה בזריזות מה נשאר מאחור ומה שווה לסחוב על הגב, מנסה להרגיע את הילדים לקראת המסע, ועם זאת מלאה בחרדה בעצמי: לאן אנחנו הולכים? לכמה זמן? איך נאכל ומה נשתה? איפה נישן? האם נהיה בטוחים? וכך, לצד החוויה המטלטלת של ההליכה בתוך הים וראיית מצרים שוקעים במצולות, יש גם חרדה קיומית בסיסית. תחושה של חוסר יציבות, פחד מהעתיד הלא נודע.
וכך אני מבינה את התנועה הזאת: אמונה תמימה שמניעה ודוחפת קדימה לצאת ממצרים לעבר המדבר, שיאים רגשיים של הודיה נוכח הניסים הגלויים, והתמודדות יומיומית עם צרכים אנושיים של אוכל, שתייה ומחסה.
ההוראה שלא נמסרה
כאשר הקב"ה מצווה את משה לספר לעם על המן שיֵרד מהשמיים, הוא מציין שביום שישי צריכים ישראל לאסוף מנה כפולה. אבל אם נשים לב לפסוקים נראה שכאשר משה מסביר לבני ישראל על המן ונותן הוראות כיצד ללקט אותו ומתי, הוא לא מציין את הצורך לאסוף מנה כפולה ביום שישי. רק בזמן אמת, כשבני ישראל אוספים מנה כפולה מתוך אינסטינקט טבעי, אנחנו מבינים שכנראה לא היה ציווי מקדים מפורש.
נשיאי העדה מגיעים למשה לספר לו את ההתרחשות, וכך משיב להם משה:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר. אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.
כלומר, משה עונה לנשיאי העדה שמה שבני ישראל עשו, זה בדיוק מה שצריך היה לעשות. זהו רצון ה'. ביום שישי יש להתכונן ולהכין מראש את האוכל לשבת, שכן ביום השביעי אסור ללקט ולהכין.
זוהי הפעם הראשונה שבני ישראל מצווים בצורה מפורשת על השבת, וההקשר קצת מפתיע. השבת שנוצרה והתברכה כבר בבריאת העולם, שבת שהיא הסמל לברית שבין עם ישראל והקב"ה – ועם ישראל מצווה עליה בפעם הראשונה מתוך הקשר טכני? הרי ממש עוד שבועות ספורים הם יעמדו בהר סיני ויקבלו את התורה מפי הגבורה. לא היה יותר מתאים לשמוע אז על השבת? מדוע לספר לבני ישראל כמעט כבדרך אגב שהיום השביעי הוא יום מקודש, שבת לה', וביום הזה לא ירד מן מהשמיים?
נמשיך ונקשה מתוך מה שתיארנו בפסוקים. משה מספר לבני ישראל על השבת אחרי שהם כבר אספו מנה כפולה ביום שישי. כלומר, בני ישראל קיימו את השבת באופן טבעי, כצו מצפוני, עוד לפני שמשה "מגלה" להם שזה הציווי. הכיצד?
להתחיל מתוך אהבה
המן שירד מן השמיים קשור בקשר הדוק עם השבת. אותו פסוק מפרשת המן, "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם", משמש הן את הגמרא במסכת פסחים (מז, ב) ללמוד על איסור מוקצה בשבת, והן את הגמרא במסכת ברכות (לט, ב) בעניין המנהג להניח שתי חלות בשולחן השבת.
הקשר בין המן והשבת אינו הלכתי או טכני בלבד. הציווי על השבת מופיע כעת, מתוך הקשר של ירידת המן דווקא, ולאחר שבני ישראל קיימו את שמירת השבת בצורה טבעית – כדי להנכיח את אהבתו של הקב"ה. המן הוא הביטוי האולטימטיבי של דאגה והגנה. הקב"ה לא רק קורע את הים ומטביע את המצרים, הוא גם דואג להזין את עם ישראל, פיזית ונפשית. ובני ישראל בצורה טבעית עושים את הדבר הנכון. ממש כשם שפרצו בשירה לנוכח הנס, כך ביום השישי הם הכינו מראש אוכל לשבת.
הרגש הטבעי, המתפרץ, הוא טוב ומדויק באותו רגע, אבל אין לו יכולת להמשיך ולהתקיים לאורך זמן. כדי שהשבת תמשיך להתקיים כאות בינינו ובין הקב"ה, יש צורך גם לצוות עליה לדורות. זה מה שיקרה בהמשך, כאשר הקב"ה יצווה על השבת בעשרת הדיברות, ואנחנו נזכה להמשיך וללמוד ולפתח את הלכותיה ומנהגיה לאורך הדורות. אבל אל לנו לשכוח שמלכתחילה הייתה זו התעוררות טבעית, ודווקא בהקשר של המן.
הרב שלמה ריסקין לומד מההקשר שבין המן והשבת, שרק באהבה אנחנו יכולים ללמד ולצוות על השבת את הדור הבא. אל לנו לכפות את הציווי מבלי הרגש הטבעי, מבלי לקשר את השבת עם האהבה שהקב"ה השפיע עלינו כשנתן לנו את המן. למידה ומחויבות מתחילים קודם מלהנכיח ולהרגיש אהבה.
