מוסף הארץ הקדיש בסוף השבוע שעבר את שערו לריאיון עם ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי. בריאיון הפגינה הכתבת נטע אחיטוב כישורי פרגון־בואכה־הערצה, מהסוג החביב על עורכי המודיע ויתד נאמן בראיונות עם "גדוילים" מאנשי שלומנו אשר העיתון חפץ ביקרם. "בסוף הפגישה עם אבי חימי", כתבה, "אני שואלת אם יש משהו שחשוב לו לומר, משהו שהיה רוצה שיופיע בריאיון. תשובתו מותירה את שנינו עם לחלוחית בעיניים. 'חשוב לי לומר שגם אשתי חנה וגם אני, שנינו באנו מהפריפריה למשפחת עולים, ואנחנו אסירי תודה למדינת ישראל שאפשרה לנו להגיע לכל מקום שחלמנו להגיע אליו. אף אחד מעולם לא חסם אותנו. הגשמנו את החלומות שלנו כאן במדינה הזאת'".
אחיטוב המצועפת עדיין הייתה נתונה לרושם עז מהפגנת השמאל: "בהפגנה במוצאי שבת זה כבר היה ברור: עורך הדין חימי, ראש לשכת עורכי הדין, הפך למנהיג הבולט של המחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל. בנאומו מול ההמונים שפקדו את צומת עזריאלי בתל־אביב, הוא שלהב את הקהל במילים פשוטות וברורות, באמירות מובהקות ובנחישות מרשימה. זעקי ארץ אהובה, הרעים בקולו, והקהל קרא אחריו בושה! חרפה!"
בעבור מי שתהה מדוע בחרה מועצת גדולי התורה של "הארץ" דווקא בחימי למנהיג התורן הפוטנציאלי של "גוש השינוי", התנדבה אחיטוב להסגיר את שיקולי ועדת הפרס: "חימי אינו עונה לסטריאוטיפים השגורים בפוליטיקת הזהויות הישראלית, וקשה לצקת את דמותו אל תוך התבניות המוכרות לעייפה".
אין עוד איגוד מקצועי בישראל המחזיק בכוח פוליטי המתקרב לזה של לשכת עורכי הדין, והכוח הזה, בהפוך על הפוך, פוגע בתפקודה
פירוש: חימי הוא לא רק מזרחי שמעולם לא חווה קיפוח ולא נתקל בתקרת זכוכית, מה שמוכיח ש"אנחנו" מדהימים, אלא גם הראשון שזיהה היכן עובר הגבול בין בני האור לבני החושך, מה שמוכיח פעם נוספת ש"אנחנו" הכי טובים. "החיים שלנו על הכף", התריע חימי. "אם ההפיכה שלהם תצליח פירוש הדבר שהילדים שלנו לא יוכלו לחיות במדינה הזאת, ולכן אני מרגיש חובה לשלם מחיר כדי לעצור את הטירוף הזה. לא הותירו לנו ברירה. אין לנו הרבה זמן. השבועות הקרובים הם קריטיים כפי שמלחמת העצמאות הייתה קריטית".
"אבל זו לא הסיבה העיקרית שהופכת אותו לגיבור המחאה", הציעה אחיטוב הסבר שומט לסת למשיחתו של חימי למלכות, "אלא הראייה הבהירה שלו בדבר הסכנה העומדת בפתח, הקריאה החדה שלו לפעולה, והעובדה שהוא באמת ובתמים מוכן להקריב את הדבר הכי גדול שאדם מסוגל להקריב למען הדמוקרטיה הישראלית. את חייו. 'אנשים איבדו את חייהם ואת קרוביהם למען המדינה במלחמות ישראל ובפעולות צבאיות. מבחינתי, גם הדמוקרטיה היא סיבה טובה למות עבורה. לא נחיה בדיקטטורה, חד וחלק'". כתבת הארץ לא שאלה את המרואיין כיצד בדיוק הוא מתכוון למסור את נפשו למען הדמוקרטיה. להתנקש בשר המשפטים? לשבות רעב עד מוות? להצית את עצמו בהפגנה?
ביום שני השבוע טפטפה החמאה על ראשו של המנהיג החדש. איילה חסון פרסמה בערוץ 13 את תלונתה של עורכת דין, אשר לדבריה מחזיקה בתיעוד של חימי שולח לה סרטונים חושפניים ופוגעניים. על פי הפרסום, עורכת דין "צעירה ויפת מראה" פנתה לחימי וביקשה ממנו שימליץ עליה לוועדה לבחירת שופטים. חימי הגיש את ההמלצה, ובהמשך התקשר אליה בשיחת וידאו וביצע מול עיניה מעשים מגונים. למחרת הדיווח הזה התראיין חימי בפנים חיוורות ובמבט קפוא לכתב חדשות 12 גיא פלג. "היממה האחרונה היא הקשה ביותר בימי חיי. אינני מסוגל להסתכל בעיניים של אשתי ובנותיי", אמר, ובמאמץ למזער נזקים ניסה לטעון שלא מדובר בהטרדה דוחה של עורכת דין אקראית שנזקקה לעזרתו המקצועית, אלא ברומן ארוך שהסתבך.
רבים שמחו לאידו של "המנהיג הבולט של המחאה נגד ההפיכה המשטרית בישראל", וטענו שהשבירה החזקה שלו שמאלה הייתה מהלך מחושב של הקדמת רפואה למכה, קורבן שהיה אמור להעניק לו בתמורה אִתרוג של מערכת המשפט והאולפנים בתקשורת. אבל זוהי החמצת המשמעות העמוקה יותר של האירוע.
הסיפור פה הוא לא אבי חימי. חימי צבר מניות ואופציות בשמאל, בדיוק כפי שקודמו אפי נוה צבר מניות ואופציות בימין. אצל שניהם האידיאולוגיה הייתה קרדום לחפור בה, ושניהם ממחישים את בעיית הפוליטיזציה העמוקה שלשכת עורכי הדין נגועה בה. ישנם לא מעט איגודים מקצועיים חזקים בישראל; יש איגוד לרואי החשבון, לאדריכלים, לרופאים, ליועצי המס. אף לא אחד מהם מחזיק בכוח פוליטי המתקרב לזה של הלשכה, והכוח הזה, בהפוך על הפוך, פוגע בתפקוד המקצועי של הלשכה.
נתחיל בייצוגיות: הנהגת לשכת עורכי הדין אינה מייצגת שום דבר, גם לא את עורכי הדין. קרוב ל־100 אלף עורכי דין רשומים היום בישראל, ופעם בארבע שנים מתקיימות בחירות למוסדות הלשכה. אפילו עורכי הדין במגדל התל־אביבי הסמוך לא טורחים לרדת אחרי ארוחת הצהריים ולחצות את הכביש כדי להצביע. בבחירות האחרונות לדוגמה, נזקקו ראשי המחוזות לכ־2,000 קולות בלבד כדי להיבחר לתפקידם, ואילו חימי עצמו נבחר לראשות הלשכה בקולותיהם של רבבות מצביעים בלבד. המספרים הזעומים הללו אינם מייצגים דבר, וקשה להצדיק באמצעותם את ההשפעה הניתנת להנהגת הלשכה על זהות השופטים במערכת המשפט הישראלית.
אם בית המשפט לא היה בוחש בפוליטיקה ואם לשכת עורכי הדין לא הייתה מזדהמת בפוליטיקה, היה היגיון בהענקת משקל לעורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. הם מכירים את שופטי השלום מהאולמות ויכולים לחוות דעה בשאלה מי ראוי לקידום ומי לא; והם נוטים לקדם מינויים של עורכי דין טובים מהמגזר הפרטי. בהקשר הזה שוררת כמעט תמימות דעים שמערכת המשפט תצא נשכרת משילובם של יותר עורכי דין מהמגזר הפרטי, בעיקר בתחומי המשפט האזרחי והמסחרי.
אבל בפועל, הכוח הפוליטי העצום שניתן ללשכה מתועל למקומות לא טובים. נוה נעזר בו מול שרת המשפטים דאז איילת שקד, וקיבל ממנה הסכמה להארכת משך ההתמחות לשנה וחצי. המשרדים הגדולים והעשירים קיבלו כוח עבודה בזיל הזול לחצי שנה נוספת על חשבון משפחות צעירות שבקושי גומרות את החודש, וניפחו עוד יותר את הכנסותיהם באמתלת "הגנה על שערי המקצוע". אבי חימי המיר את הברית של נוה עם נבחרי הציבור בברית עם השופטים. באיזו צורה המסחרה הזו קשורה לתכליות המקצועיות המקוריות שלמענן הוקמה לשכת עורכי הדין?
הפתרון המיטבי איננו ביטול נוכחותם של נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים, אלא דילולם באמצעות הרחבת הוועדה מתשעה לאחד־עשר חברים. מכיוון שהוועדה איננה בוחרת רק את שופטי בית המשפט העליון אלא את כלל השופטים בכלל הערכאות, ההצעה להוסיף שני נציגים מהקואליציה לוועדה היא בעייתית מאוד. פוליטיזציה מלאה של מינוי השופטים בכלל הערכאות עלולה לפגוע באיכות המערכת, והיא גם חרב פיפיות שתתהפך בכל פעם נגד המחנה שימצא עצמו באופוזיציה.
פתרון טוב בהרבה הוא הוספת שני שופטי מחוזי ומעלה בדימוס, שייבחרו אישית בידי שר המשפטים. אלה יהיו אנשי מקצוע מנוסים הבאים מתוך המערכת, מכירים את האתוס שלה ואת הסטנדרטים הנדרשים בתוכה, אך פחות מושפעים מהפוליטיקה הפנימית שלה ומסוגלים לבטא "אני מאמין" מקצועי עצמאי. מהלך כזה יסייע בהגדלת הגיוון של מערכת המשפט, מבלי לפגוע באיכותה המקצועית.
