מקור המילה "טנטרום" אינו ידוע, אבל התופעה מוכרת לכל ההורים. "התפרצות של כעס שמופיעה לרוב בין הגילים שנתיים ל־4 שנים וכוללת התנהגויות כצרחות, בעיטות, נשיכות, הכאות ונגיחות", מגדיר איגוד הפסיכולוגיה האמריקני. "ההתקפות בדרך כלל מופרזות ביחס לעילתן המיידית".
דומה שהתגובות בשמאל לרפורמה המשפטית הן אחד מהתקפי ה"טנטרום המונים" המרשימים בתולדותינו. עשרות אלפים יוצאים לרחובות כדי "להגן על הדמוקרטיה" הישראלית מפני הבוחרים, בכירים במוסדות המדינה מזדהים עם מסרים שלפיהם חקיקה מוסדרת ופורמלית של הכנסת היא "הפיכה משטרית", ועיתונאים מפמפמים הפגנות נגד הממשלה ומסתירים מהציבור את העובדה שהרפורמה תהפוך את ישראל לדומה יותר למקובל בדמוקרטיות המערביות.
כנדרש מהגדרתו, טנטרום השמאל מחוסר כל פרופורציה. כדוגמה אחת מרבות נציין את הריאיון שהעניק אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין המתפטר, לעיתון הארץ: "החיים שלנו על הכף. אם ההפיכה שלהם תצליח, פירוש הדבר שהילדים שלנו לא יוכלו לחיות במדינה הזאת… טירוף… השבועות הקרובים הם קריטיים כפי שמלחמת העצמאות הייתה קריטית".
מבין שפע עצומות הבכירים המתוקצבים שהופצו לכל עבר, בלטה לרעה עצומת הכלכלנים, שדיברה על "נזק חסר תקדים לכלכלה הישראלית" וציינה ללא אזכור (ולא בכדי) מחקרים שמהם נובע כי "קיומו של כוח פוליטי רב בידי הקבוצה השלטת, בלא איזונים ובלמים חזקים, הוא גורם עיקרי לנחשלות כלכלית". אנו עומדים בפני "שינוי יסודי של שיטת המשטר בישראל", הם קובעים.
אלא שהכלכלנים חותמי העצומה הזו מפגינים בורות לא רק בתיאוריה משטרית ודמוקרטיה, אלא אף בקשר שבין המשפט בישראל לכלכלתה; משום שבית המשפט העליון הוא אחד המערערים הגדולים של היציבות הכלכלית בישראל.
ניתן דוגמה בולטת. אחד המדדים הכלכליים החשובים הוא אכיפת חוזים. ישראל מדורגת כבר עתה בעניין הזה, שהוא באחריות בתי המשפט, כמדינה נחשלת. נזק גדול לעניין חוללה הפסיקה השערורייתית של אהרן ברק במה שמכונה "הלכת אפרופים", שהפכה חתימת חוזים לחוכא ואטלולא משפטית. כאשר ניסה יריב לוין לתקן את הפסיקה המזיקה הזו בחקיקה, בית המשפט רוקן את התיקון מתוכן.
כאשר לפיד אומר ש"הרֶשע ניצח" בבחירות, כשפרופסורים קוראים לחקיקה רובנית "הפיכה משטרית" – עברנו לשלב ההזיה ההמונית
מעניין שאותם כלכלנים לא חתמו אז על עצומות, אף על פי שהפגיעה לא הייתה תיאורטית ובתחום שאין להם הרבה מושג בו, אלא כלכלית, ממשית ומעשית מאוד. וזו רק דוגמה אחת מבין רבות של הנזקים הכלכליים שבית המשפט מחולל.
ההתבססות האקדמית־לכאורה על מחקרים וחוקרים היא טעות או הטעיה. מפני שההנחה היסודית כוזבת: המשפט "קיומו של כוח פוליטי רב מדי בידי הקבוצה השלטת" כלל איננו רלוונטי לישראל. הכזב מופיע בשני חלקי המשפט. ראשית, אין בישראל "קבוצה שלטת", אלא יש בחירות הוגנות וחילופי משטר, כפי שהדגימו סבבי הבחירות שעברנו. שנית, בישראל הרוב בכנסת ובממשלה סובל מחוסר חמור בכוח שלטוני יחסית למקבילותיו במערב. ישראל היא היוריסטוקרטיה המובילה בעולם. מכיוון שישראל כל כך ייחודית וקיצונית בכך, אין כמעט תיאוריה ומחקר אמפירי משווה רלוונטיים. במילים אחרות, כשבעולם אומרים "דמוקרטיה" לא מתכוונים למשטר כמו זה שקיים היום בישראל, שבו שלטון החוק הומר בשלטון המשפטנים, שרומסים את החוק בלי הרף.
כדאי לציין גם שבכל הכבוד לכלכלנים הללו, איש אינו יודע לאן מועדות פניה של הכלכלה הישראלית. ממשלות ימין הן שהצליחו להצעיד את המשק הישראל מכלכלה מסורתית ותעשייתית לכלכלת הייטק – טוב יותר מכל מדינה אחרת בעולם. להצלחה הזו, ששום כלכלן לא חזה, בית המשפט לא תרם דבר. לכן העצומה הזו קומית כמו העובדים הספורים ממגזר ההייטק שמפגינים בחוצות עם שלטי "Save our startup nation". להציל ממי? מהימין שבתקופת שלטונו הפכה ישראל ל"מדינת הזנק"?
הטענה שהכלכלה הישראלית תקום ותיפול על הרכב הוועדה למינוי שופטים או על פסקת ההתגברות, שדומה להן אפשר למצוא בשלל דמוקרטיות מערביות, מופרכת מיסודה. היא תקום ותיפול בעיקר על הצעדים הכלכליים שתנקוט הממשלה – שאכן בינתיים נמצאים בחסר. מוטב היה לכלכלנים לתרום בהצעת צעדים לשיפור הכלכלה מאשר להתחבר לטנטרום השמאלני המביך בבורותו.
אחד ההסברים לטנטרום ילדים הוא חוסר יכולתם לבטא את רגשותיהם במילים. ייתכן שהטנטרום של השמאל קשור לעובדה שהמילים איבדו אצלו כל משמעות. "דמוקרטיה", "הפיכה שלטונית", "שינוי משטרי" – כל המושגים הללו נזילים בפיו ובתודעתו. כשמזכירים לשמאל שבכל זאת למילים יש משמעות מקובלת, כמעט תמיד הפוכה מזו שהוא מכוון אליה, הוא חווה תסכול עמוק ומשליך את עצמו על הרצפה בזעם קדוש.
הטנטרום כנראה גם משכיח מהשמאל שהיתרון הגדול של רפורמה שעורכת הכנסת – בניגוד למהפכות משפטיות – נעוץ בהפיכותה. האופוזיציה כבר התחייבה שכשתשוב לשלטון היא תבטל אותה. זה כמעט אירוני שגם עבור מי שסבור שהמצב כיום נפלא וכל סעיף ברפורמה "הרסני" ו"סופני", הכול עדיין תלוי במנגנון ההוגן של דמוקרטיה ובחירות. למעשה, גם עכשיו המנגנון הזה מאפשר למפלגות הקואליציה לשאת ולתת על הרפורמה, ואפילו, שומו שמיים, לשקול להיכנס לקואליציה ולהשפיע.
טוב, כך היה לו היו הדברים נורמליים. אבל השמאל בטנטרום. כאשר ראש האופוזיציה יאיר לפיד אומר בריאיון ש"הרֶשע ניצח" בבחירות, כאשר פרופסורים קוראים לחקיקה רובנית "הפיכה משטרית", כאשר כלכלנים מנבאים בלי כל בסיס "נזק חסר תקדים לכלכלה", ברור שעברנו לשלב ההזיה ההמונית.
את ההזיה הזו מתחזקת כהרגלה התקשורת, שהופכת כל ירידה מקרית בבורסה למשבר כלכלי, כל מנכ"ל חברת הייטק שמאיים לעזוב לאירוע לאומי, וכל פיחות בשער השקל לבריחת הון. כאשר ביום שלמחרת הכול חוזר כצפוי לעלות, היא מדלגת הלאה. אין מה לראות. קשה לדעת אם הם באמת מאמינים להבליהם או שמדובר בזריעת פניקה מכוונת, כך או כך זו תעמולה פוליטית ירודה ותו לא.
דיבוק אחז באליטות המנותקות. כעת השאלה הבוערת היא איך מתמודדים עם טנטרום. ובכן, ישנן שתי אפשרויות עיקריות: האחת היא להכיל ולחבק, השנייה היא להתעלם. במצב העניינים הנוכחי דומה שמה שהשמאל זקוק לו באופן דחוף איננו מנהיגות פוליטית אחראית וראויה, אלא, כשלב מקדים, פסיכולוג ילדים.
